מדוע התלבשו על הטוקבקיסטים?

שוב התקבלה החלטה לחשוף זהות של טוקבקיסטים, והסיפור הזה לא נגמר. שוב הוגשה תביעה בגין הוצאת שם רע, כנגד טוקבקיסטים אנונימיים על הערות פוגעניות ומעליבות שהפיצו ברשת, והפעם על ידי עיתונאי שהנו כתב שכיר של קשת (וכותב גם בגלובס). בית המשפט הורה לקשת לחשוף את פרטי המגיבים – הטוקבקיסטים.
 
מילות המפתח כאן הן – אנונימיות, לשון הרע, אמינות ודיוק בעובדות.
 
אנונימיות:

המושג מאוד מורכב. יש בו מרכיבים של "מידת ההיכרות שלנו עם האדם שאיתו אנו מתקשרים" וגם "מידת המידע שיש בידינו על פרטיו האישיים, כגון שם, גיל, מין, מקצוע, מצב משפחתי וכן הלאה".

מי שאינו מספק כל מידע מזהה, קשה להגיע אליו פיזית, ופרטים אישיים נשארים עלומים. אולם מי שמוכר ברשת על ידי כינוי שאותו החליט לאמץ לצורך השתתפותו בדיון בפורומים שונים, מי שמשתתף בקהילה אינטרנטית כלשהי תחת אותו כינוי, יש לו מוניטין בקרב בני קהילתו עקב התנהגותו לאורך זמן. לטוב ולרע.

לשון הרע:

יש חוק במדינת ישראל וניתן להגיש תביעה במישור האזרחי ולעתים גם במישור הפלילי נגד מי שלדעתנו פגע בשמנו הטוב. בלי להיכנס לפרטים נוספים, המצב בישראל שונה מהמצב בארה"ב. שם מחמירים יותר עם התובע!!!

דיוק בעובדות:

בישראל אין דרישה שהתובע יוכיח בפני ערכאה שיפוטית שבה נדון המקרה שלו, שהדברים שנאמרו או נכתבו אודותיו שקריים, אינם מדוייקים עובדתית. עניין העובדתיות אינו מוטל על כתפיו של תובע כשהוא מתלונן על הוצאת שם רע. נהפוך הוא, הנתבע הוא זה שחייב להוכיח שהדברים נכונים מבחינה אובייקטיבית. בארה"ב מחמירים יותר עם התובע. והוא זה שחייב להוכיח שהדברים בשקר יסודם ושעל כן יש בדברים שפורסמו ברבים פגיעה בשם הטוב.
 
מה לגבי אמינות?

ובכן, כאן יש לנו מה ללמוד, אם נרצה ללמוד משהו מהמתרחש בארה"ב, שם חופש הביטוי מעוגן בחוקה כזכותו של כל אדם פרטי. כאן אפשר לגלות דבר מעניין. מה שנקרא Credibility ובעברית אמינות, מקבל ציון גבוה יחסית ככל שהמקור למסר ניתן לזיהוי על ידי הנמען, כלומר – ככל שהאנונימיות, מידת החיסיון של פרטים מזהים אשיים, נמוכה יותר, כך האמינות של המסר תעלה. וליהפך, כל מסר שמקורו ניתן בקושי לזיהוי נחשב על פניו כבלתי אמין.
ובעידן התקשורת ברשת האינטרנט על צורותיה השונות, התפיסה לגבי אופי המדיום קובעת הרבה מאוד. כך סבורים משפטנים בארה"ב. ויש בזה הגיון רב. אם בעיתון המודפס אנו מרבים לחשוד שהכתבות והידיעות מגמתיות ושמסתתרים מאחוריהן אינטרסים כלכליים, מה נגיד לגבי מדיום אינטרנטי, כמו טוקבק, בלוג, חדרי צ'ט – שם בודאי שאין לקחת את הדברים כהווייתם. תקשורת און ליין בפורומים אלו מעצם טבעה נמהרת, לא בדוקה, נשלחת לאוויר כטיוטה, כלאחר יד, מתוך חוסר מחשבה מעמיקה שלא לדבר על שגיאות כתיב. אינטראקטיביות ברשת מתרחשת במהירות כזו שאין זמן ואין דרישה לתקן שגיאות. לא כל שכן, לעמוד על דיוקים עובדתיים.
 
כך קבע לפני שנתיים בית משפט עליון בארה"ב. והפסקה הרלוונטית מפסק דין בעניין תביעה על הוצאת שם רע שהוגשה על ידי עובד ציבור בכיר כנגד טוקבקיסטים קובעת:
 
Blogs and chat rooms tend to be vehicles for the expression of opinions; by their very nature, they are not a source of facts or data upon which a reasonable person would rely.
ובהמשך –
in this context, readers are unlikely to view messages posted anonymously as assertions of fact.”
 
מי שמתעניין במה שכתוב בתגובות של קוראים, טוקבקיסטים, קורא אותן. יש מניעים שונים לכך – למשל, כדי להתרשם מה חושב ה"רחוב" על מה שנאמר וגם לשם הבידור. גם כאשר הקריאה נועדה כדי להשלים מה שהכתבה או הידיעה החסירה, או לשם העמקה בחשיבה על המקרה הנדון, הטוקבק הוא כלי סתמי, הוא פשוט אמצעי להוצאת קיטור.
 
לכן, בודאי נמשיך להיות עדים להחלטות כאלו או אחרות – החלטות שיתירו לתובע לדרוש חשיפת זהותו של כותב אנונימי ברשת, ולחילופין חיסיון לפרטי הזהות של הכותב, זאת כל עוד אין מושגים חדשים וכלים תפיסתיים בתשתית הדיון המשפטי, החברתי או התרבותי אודות תכונותיו הייחודיות של האינטרנט כאמצעי תקשורת בינאישי.

לדעתי צריך לחשוב טוב טוב על מערכת הגומלין שבין אנונימיות ואמינות המסר. לא תמיד אנונימיות היא שיטה חיובית במובן של הגברת חופש הביטוי. ובמקרה של טוקבקים, המדיום מגביר את חופש הביטוי אך החסיון ואי מסירת פרטים אישיים מזהים מגבירה גם את חוסר הזהירות ומהירות הביטוי. המדיום האינטרנטי הוא חרב פיפיות כמו שנוכחנו כבר במקרים דומים של טוקבקיסטים שרצו לשחרר קיטור. אבל עדיין, התפיסה שלנו לגבי התקשורת האינטראקטיבית, בין אדם לאדם כאשר שניהם מבינים שהדיוק מהם והלאה, בכל קנה מידה, חייבת להשתנות.

מצד שני, מאחר והחוק שלנו אינו דורש מתובע להוכיח שהדברים הפוגעניים מצוצים מהאצבע, יש לנו בעייה עם תביעות שלעתים – לא נעים להודות – הן יותר קנטרניות מאשר מהותיות. 

התלבשו על הטוקבקיסטים במרבית המקרים מחוסר הבנת טבעו של המדיום.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 6 בנובמבר 2007 at 5:37 pm

    אני חושבת שאם היה מנגנון צנזורה מסויים שהיה רואה את התגובות הללו היה ניתן למנוע את הבעייתיות הזו. כי מדיית האינטרנט זה מדיה שברובה לא לחלוטין מובנת כי כל יום קורה בה משהו חדש ודינאמי. צנזורה היא כלי חשוב במיוחד במדיה מיידית וישירה כל כך. תגובות שהם קללות אפשר לחסוך מכלל הקוראים. תגובות ענייניות אפילו שהן שליליות זה משהו שאפשר לחלוק עם כולם. כך אולי נחנך את הטוקבקיסט הממוצע גם לכתוב תגובה קצת יותר נורמאלי מקללות של שתי מילים.

  • הזוייה  On 6 בנובמבר 2007 at 6:14 pm

    דברים שלא היית מעיזה להגיד פנים מול פנים. המסרים נראים לרגעים לא מעטים כפתי המאמין לקלישאות שנזרקו מכל עבר, מה שנותן מראה אמיתי לשיח התרבותי שבארצנו. כי מאחורי כל טוקבקיסט יש ישות חיה ובועטת שמראה שאכן הרמה התרבותית נמוכה, הממחישה את החרפה הנוראית. ואנו נספיק להישאר פעורי פה, בשוק, בהלם ובעמימות, וכל אותו הזמן נתהה מה אמורים ילדינו ואחינו הצעירים להבין ממה שנאמר מעל גלי המדיה.
    בקיצור, הרעיון נחמד לשחרר את כבלי האנונימיות, ומצד שני כשיודעים מי אתה החרפה והכנות לעיתים נעלמות ומה שנשאר שיח מלא גינונים, תרבותי ומשעמם.
    כשיש אנונימיות יש גם גרירה מסוימת לדיון למעט במקרים כשזה הופך להיות איסוף של "פסיכים" מאשר מקום לשיחה בטלה, ונעימה, משום מה. יש עידוד לאקסצנטריות, למלודרמטיות, להתקפי זעם ועצבים, למצגים של הפרעות נפשיות קשות יותר ופחות, לאגו טריפים אישיים, וליוצרים ספרותיים בעיני עצמם (שזה ממש לא המקום בשבילם) – ופחות עידוד לסתם אנשים נורמאליים שבאים ומחפשים קצת קשקשת נעימה. חבל, זה פספוס.

    סבא שלי ז"ל חלה באלצהיימר מזויף ומת- לא היה ברור אם זה זה או לא… אני מאד מקווה שזה לא מדבק ובאם כן, שרק הסוף שלי לא יהיה קליקות על העכבר. כמו כל המתבהמים שהעונג שלהם בא מלהתקיף ולהשתלח.

  • ארתור דנט  On 6 בנובמבר 2007 at 7:47 pm

    גם למופרעים נפשית ולאקסצנטרים יש מקום, ואם לא בטוקבקים – לאן נלך?

  • כרמל  On 6 בנובמבר 2007 at 11:06 pm

    במקוטם שבו תקשורת המונים ותקשורת בינאישית מתערבבים צריך להחליט לגבי כל הקשר כיצד אנחנו רואים אותו ולדעתי תלוי מאד איפה הטוקבק והאם הוא משרת הקשר של לפרסם משהו רע על מישהו או שזה יותר כמו שיחה בינאישית על גבו ברשת? אי אפשר לתבוע מישהו כי הוא מספר לח'ברה שאתה דפוק אבל אם הוא מפרסם את זה בעיתון זה משהו אחר. הכללים יצטרכו להתאים את עצמם לרגישויות הללו ולא להשאיר גבולות עמומים.

    יש בי צד שממש לא אכפת לו שיכריחו את כל הטוקבקיסטים להזדהות. האנונימיות היא לאו דווקא המאפיין שראוי להתאמץ להגן עליו ברשת ובני נוער מוותרים עליו מרצון ממילא, הוא לא נראה לי חשוב לעתיד של הרשת. צריכה להיות דרך שבה נוכל לשמר משחקיות ולהסתתר כשאנחנו אומרים משהו חשוב שלא בשמנו, אך עדיין שיהיה קל מספיק לאתר אותנו כשאנחנו אלימים ברשת כלפי מישהו. לא יזיק לאף אחד להיות קצת יותר אחראי ולעמוד מאחורי דבריו, זה תרגול לא רע.

    אבל לא נראה לי נכון שזה יבוא מהממשלה. אולי שאותן חברות מסחריות שמפעילות את הפלטפורמה יגלו קורטוב אחריות חברתית. כמו באמריקה.

  • תרצה  On 7 בנובמבר 2007 at 8:52 pm

    צריך לחדד יותר מהי משמעותו של המדיום הזה – טוקבק – האם מדובר במקום סתמי שאיש אינו לוקח אותו ברצינות, כפי שקבע בית משפט עליון בדלאוור שבארהב, או שנמשיך להילחם על הסרת האנונימיות, קרי, לדרוש במקרים של פוגענות (נתפשת) לקבל פרטים מזהים אישיים של הכותב
    אני נוטה קודם כל לגבש עמדה לגבי המדיום עצמו. אם מלחכתחילה מדובר בסתם מרחב, מדוע ליצור סביבו רעש כזה (מה תגידו על קללות שיוצאות מפיהם של עובדים, נהגים, ועוד כשמשהו מתפקשש להם, תתייחסו לכך ברצינות ותבקשו פרטים מזהים????

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: