המלצה של בלוגר…

בלוג שמשפיע, שמוביל דעה ברשת, הוא בדרך כלל חתרני –

כשחיים בתוך המיינסטרים ומושפעים מטרנדים עד כדי אבדן קנה המידה והשיפוט העצמי – דווקא לבלוג "חתרני" יש ערך אדיר! (תבינו מדוע, בהמשך)
                                                            ************************ 
לצליליו המרגשים של קונצ'רטו דה ארנחואז של רודריגו, אני מתיישבת לכתוב פוסט שמשלב סיפור אישי עם תיאור כללי אך ממוקד בנושא מסויים, תחום המוסיקה בבלוגוספירה.

 

Juaquin Rodrigo 1901-1999

בעצם – הסיפור האישי הוא שהוביל אותי לפוסט זה. הכל קרה באופן לא מתוכנן.

אך אתחיל בפשטות ואציין ב"כללי" שנראה לי שהעניין שמעוררת הבלוגוספירה נמשך, במיוחד לאור החיפוש הקדחתני אחר דרכים חדשות להשגת אפקטים מרשימים בתחום השיווק, ו… ההפצה הויראלית.
 
אז קודם כל, צריך להתרגש משום שבלוגים רבים ברחבי העולם המערבי נחשבים כיום לחוד החנית של הגרעין הקשיח בתחום המוסיקה – אלו שאת דעתם קשה לשנות בשיטת העדר. גרעין קשיח של דעות בתחומי דעת וענין שונים זה איננו דבר של מה בכך, זו תופעה מבורכת.

קצת על התופעה – בעולמנו החברתי קיימים מאז ומעולם כללי התנהגות מסויימים שאינם כתובים שחור על גבי לבן. למרות זאת הם כובלים רבים מאיתנו, מאז היותנו ילדים. רבים מאיתנו גדלו על משפטים כמו: "כולם יודעים ש.." "כולם נוהגים כך…" "כולם חושבים שהמוסיקה הזו נהדרת…"

בהמשך, מתישהו, מתחילות גם הדיעות הכי אישיות שלנו לצאת החוצה בנוסח של "למה לי להסתכסך" "שתקתי כי לא רציתי שיגידו שאני פרובוקטור" וכן הלאה. וכך הסביבה החברתית מתפקדת עד שגם הטעמים שלנו באומנות למשל מתחילים להתגבש סביב איזה קונצנזוס שלא ברור לנו איך נשאבנו לתוכו, איך "נפלנו".

תופעת הבלוגים אמורה הייתה "לשחרר אותנו מכבלינו" ובמידה מסויימת זה אכן קרה. בלוגרים התרגלו לכתוב על ענייניהם בסגנון ואופן התבטאות חופשיים וכך החלו לנער מעליהם עכבות שנכפו עליהם בלא יודעין. מי שעבר חוויה ורצה לשתף בה אחרים, כתב לא רק עליה אלא גם הביע דעתו והרגשתו בעקבותיה ואפילו ייעץ לחבריו ומסר להם ממיטב המלצותיו כדי שיוכלו לחוות את המיטב בהתנסויות דומות. 

אך גם כאן החל הרצון להגברת הרייטינג להשתלט על היצרים והיוצרות. בלוגרים יצאו לחפש דרכים לשפר את הפוסט ולהפוך אותו ליותר אטרקטיבי. רבים חיפשו את "10 התנאים" החשובים ביותר שצריך הפוסט למלא כדי להשיג תגובות רבות ככל האפשר וכדי לזכות בתואר "הבלוג האישי המוצלח ביותר של השנה" ומה לא.

לשמחתי, אני שומעת או יותר נכון, קוראת לאחרונה שתופעת הגרעין הקשיח חיה ובועטת במלא עוזה גם ברחבי הבלוגוספירה. ובגדול. אבל מעט מאוד בישראל…

כבר זמן רב שאני עוקבת אחר תופעות של "התקפלות" לעומת "השתחררות" ונוכחת שוב ושוב שהסיפור האישי והאמירות האותנטיות והכנות יותר מזמינות את קוראי הבלוגים להגיב בחופשיות, בעוד שסיפורים "שבלוניים" על עניינים "שבלוניים" לא כל כך מצליחים בבלוגוספירה. זו לא עוד שיטה להגדיל את מספר התגובות והקוראים. זו פשוט תוצאה טבעית של החופש שמעניקה לנו הבלוגוספירה.

אם הבנו אחד את השני עד לכאן, נמשיך ונשאל מה עניין חתרנות, מוסיקה ובלוגים לכל זה?

כידוע, במוסיקה יש זרמים, טעמים וסגנונות בלי סוף; אין אפשרות לכנות מישהו "חובב מוסיקה" מבלי לציין בדיוק לאיזו מוסיקה מתכוונים. גם מבין הבלוגרים יש חובבי מוסיקה והרבה כאלו. רק באתר "רשימות" ספרתי לא מעט מומחים בתחומי מוסיקה שונים ואחד מהם אף המליץ לי על הפקה יוצאת מגדר הרגיל של יצירה מופלאה "קונצ'רטו לארנחואז"

של רודריגו, בביצוע מעולה של הגיטריסט מרקו סוסיא ובניצוחו של ג'וזף פונס. (מותר לי לגלות לכם שה"אשם" במסירת ההמלצה למוסיקה ולחיפושי אחר הCD המדובר הוא עומר שומרוני – מהבלוג: "בעיקר מוסיקה", מבקר מוסיקה בעיתונות וגם מרצה למוסיקה). האהבה והעניין הגדול במוסיקה מצאו להם אכסנייה בבלוגים שהוקדשו להפצת מידע ותיאור חוויות בלתי נשכחות של כותביהם. וסביר להניח שאין מאחורי זה כל עניין שיווקי או יחצנ"י.

מי שרוצה להבין את התופעה מבחינה חברתית, רצוי שישים לב שבעצם מדובר כאן ב"חתרנות" ולא לשמה אלא לשם הפצת מידע על הפקות איכותיות כך שגם אחרים יוכלו ליהנות מהן או כפי שמקובל לומר "להתבשם" מהכישרונות שבהפקות נדירות. עצם המונח הפקה נדירה כבר צריך להאיר נורה מאוד לוהטת באדמומיות שלה. מדוע נדיר? יש לזה גם משמעות מקובלת של הפקה מוצלחת במיוחד, אך גם משמעות נוספת.

רוצה לומר, שישנן הפקות שמצאו את דרכן למחסנים מאובקים, ואין איש יודע עליהם עד שבא בלוגר וממהר למסור מידע מהימן לכל דורש, פשוט משום שהוא אוהב את התחום. כך קרה גם בעניין ה CD שרכשתי לאחר ההמלצה שקיבלתי כאן. לאחר שאני קיבלתי את המידע שלי מעומר, הפכתי עולמות כאן וטלפנתי לכל רשת וחנות המוכרת דיסקים של מוסיקה קלאסית לגיטרה, אך הכל הסתיים במפח נפש. הבנתי שרק צירוף מקרים נדיר יביא לי את מבוקשי וצדקתי (חבר שיש לו קשרים.. עם מפיץ מקומי…). מכאן שנדיר פירושו, מה שקשה למצוא בחנויות משום שהן מוכרות רק את המיינסטרים ומה שרווחי עבור הספקים.

 

הסיפור הארוך הזה מלמד שכיום ישנם מובילי דעה ומפיצי מוסיקה איכותית באמת, הודות לבלוגוספירה. כך זה ברחבי העולם, לפי הדווחים המגיעים אלינו.

האם בישראל תתרחב התופעה הזו אי פעם? הסכיתו ושמעו מה כותבים על כך מומחים גדולים יותר ממני –
 
"אני מפיץ את המוסיקה שלי ישירות לבלוגרים כדי שיוכלו לפרסם אותה ושולח גם טראקים שלא סיימתי. דעתם של הבלוגרים חשובה לי, אם הם לא אוהבים משהו, הם לא יפרסמו אותו. כמה פעמים חזרתי לסטודיו ושיניתי דברים בהתאם למשוב שלהם.. לדעתי זה עתיד המוסיקה".
 
משפט זה לקוח מתוך כתבה שכותרתה "שמיעה סלקטיווית". עניינה של הכתבה הוא להראות כיצד מצליחים ביצועים איכותיים להגיע אלינו, חובבי המוסיקה, בלי שהתאגידים ירמסו אותם בדרך, יעצבו אותם וישווקו אותם במחיר מלא לכל מאן דבעי.
 
יהיה טוב: באחד הפוסטים הקודמים התיחסתי לנושא של שיווק או הפצה ויראלית. כנראה שזהו נושא חם, בכל התחומים הוכח שיש לוותר על הרעיון הקודם, שבו מעסיקים תועמלן והוא חודר לנישות כמו צ'טים, פורומים ורשתות חברתיות כדי לקדם את המכירות של מי שמשלם לו על כך.
מה שיש לקדם הוא המלצה על בסיס של יחסי ידידות ואמינות. מה שנקרא מובילי דעת קהל. אנשים בוחרים מה לצרוך בהתאם לבחירות של אנשים אחרים, אבל המידע החברתי הזה עובר מהר יותר כאשר מדובר בתהליך טבעי.
 
כאשר קוראים בלוג לדוגמא, וחשים כיצד בעל הבלוג אוהב את החומרים שהוא מכניס אליו, ובמקרה זה מדובר במוסיקה, יש סיכוי קטן מאוד שנחשוב שמדובר במידע שמגיע מחברת התקליטים, או ממישהו שמנסה לתחמן. אבל ברגע שנרגיש שהבלוג שאנו כל כך אוהבים לשאוב ממנו מידע בענייני מוסיקה, מתחיל לדחוף לנו תעמולה, נפסיק מיד לקרוא אותו, והמוניטין שלו יילכו לעזאזל.
 
"בבלוגוספירה הרבה מבוסס על אמון. זו מערכת שקשה לעשות עליה מניפולציות" טוענים בחברות התקליטים. ויש סוציולוגים שחוששים דווקא שחסינותה של הבלוגוספירה לא תאריך ימים, והיא לא תוכל לעמוד בפני מניפולציות..
 
מסתבר שבעולם החלו חברות תקליטים קטנות להתאים עצמן למצב, ולאפשר לבלוגרים נבחרים להאזין לקטעים חדשים של מוסיקה עכשווית, כאשר הבלוגרים עדיין בטוחים בעצמם ואת דעתם הם מביעים ונזהרים שלא ליחצן אומנים.
בישראל, לעומת זאת, קיים הבלוג "העונג", בבעלות גיא חג'ג' – כך לפי הכתבה – למטרות אלו בדיוק. אולם יש הטוענים שהבלוגרים הישראלים לא מספיק "אטרקטיוויים ולכן לא זוכים לתשומת הלב של מרכז התעשייה "אני לא מרגיש שבבלוגים בארץ יש מוביל דעת קהל ברמה של בלוגים בחו"ל" אומר צחי בירן המצוטט בכתבה "הרעיון יפה, אבל לא בטוח שהבשיל פה. הבלוגרים בארץ לא מספיק חתרניים. אני מייחל ליום שיהיו שניים שלושה בלוגים מובילי דעת קהל אמיתיים…."
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד סרי לוי  On 27 בספטמבר 2007 at 7:09 pm

    חתרנות אינה הובלת דעת קהל
    בדיוק להפך
    מה שאת מצפה פה זה שיתמכו בדעתך מהי "מוסיקה טובה באמת"
    אין בזה שום תהליך "טבעי" במיוחד שאנשי השיווק יושבים ומחפשים את הדרך להשתלט גם על זה

  • תרצה  On 3 באוקטובר 2007 at 5:14 pm

    הזו בין חתרנות לבין מוביל דעת קהל יש הסבר פשוט והגיוני. מי שמבין במוסיקה יכול שלא להתערב בכוחות השוק. אך אם הוא כן מתערב בכוחות השוק ומבקר יצירות והפקות בכנות, משום שהוא מבין בזה, ורוצה למנוע מאחרים ללכת שבי אחר פרסומות ומשווקים אגרסיביים כי הוא אוהב מוסיקה, אחרים ילכו אחריו. הם יבחינו בכנות ובכוונותיו האמיתיות. הוא יוביל דעה כשבפועל התוצאה – חתרנות תחת כוחות השוק.

  • kuzary  On 5 באוקטובר 2007 at 5:19 pm

    האם לא יתכן מצב בו בבלוגר מצליח בעל כניסות רבות יהפוך למוביל "עדר" ?
    בכך יווצר מצב שבו יצטרף כביכול לזרם של "כולם" ?

  • תרצה  On 29 באוקטובר 2007 at 10:10 am

    בוודאי שזה ייתכן. הרי זה בדיוק מה שאני טוענת. קודם כל צריך להאמין במשהו באמת, לא להסס לתמוך בו. אחר כך יש ליצור שבר בקונצנזוס. אחר כך להיות המוביל של ה"עדר" על בסיס הקונצנזוס החדש.
    תודה על ההערה וההארה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: