נרטיב יהודי-ישראלי

 
ייתכן שישנם הפעם בדבריו של אברהם בורג סימנים למה שמתאים לכנות בשם "נרטיב יהודי-ישראלי".
השילוב בין ממד "ישראלי" וממד "יהודי" בנרטיב שלפי מיטב הבנתי מבקש הפעם בורג להציע, משקף יסודות בזהותם הלאומית של מי שחייהם נקשרו במדינה זו, עקב הולדתם ומעורבותם בה מאז ילדות עד בגרות. וזה כולל ללא ספק חוויות של שירות בצבא, ובכלל זה פעילות מבצעית בקרב ובמלחמה והן חוויות שקשורות במעורבות במערכת השירות הציבורי ובתפקידים מדינתיים. שילוב שכזה בין רכיבים יהודיים וישראליים בזהות, מהווה בדרך כלל סימן היכר של קבוצות חברתיות מן הימין הפוליטי בעיקר. מובלטת בו חשיבותה הקריטית של תחושת ה"ארציות" לציבור שכזה, שחוויות החיים בישראל הן חוויותיו הישירות האישיות והמוקדמות ביותר. יחד עם זאת נרמזת בכך גם הסתייגות וספקנות בכוחה של הטריטוריה בלבד להבטיח המשך קיומו של העם היהודי.

הנרטיב שמובלע בדבריו של בורג מתאר את המדינה שלנו כ"מדינה מיוסרת" המאוימת מבחוץ ומבפנים, ומציב את מצב המציאות של מדינת ישראל כיום כציון דרך, שאחריו תחל ה"תקופה שלאחר הציונות". תקופה בעל סממנים יהודיים לעילא ולעילא, שבה חובתו העליונה של העם היהודי בישראל היא לא להפקיר את "ירושלים" ואת ה"כותל המערבי". לשון אחר, המדינה היא "מדינת היהודים", והעם בישראל מזוהה כ"ישראלי". בורג שואף לכך שנהיה "עם חופשי בארצו" דהיינו, והוא מדגיש שמקומו של הציבור ה"ישראלי" ב"מדינת היהודים" החופשית. יתר על כן, לפי נרטיב זה, אם נאבד את "ירושלים" וה"כותל המערבי", שתי מטפורות יהודיות מובהקות, תהיה זו לא שואה ישראלית או יהודית אלא שתיהן יחד – "שואה ישראלית-יהודית". כל עוד נמשכים איומי ההשמדה של איראן ומדינות ערביות באזור שלנו כלפי "מדינת היהודים", נמשך גם איום ה"שואה" במובן זה. במצב של "שואה" מתקרבת ושל "איומי השמדה", אפילו "נסיגה" משטחים, או "ויתור" ו"כניעה לסחטנות", הם שיקולים שיש להביאם בחשבון, אם זה המחיר הנדרש כדי לשמור על "מדינת היהודים" מפני "שואה".

הנקודה החשובה בנרטיב של בורג כפי שניתן להיווכח במאמרו הנוכחי היא, שגדולתו של הציבור הישראלי בזמנים קשים אלו תתגלה דווקא באמצעות המרכיב ה"ישראלי" שבזהותו, בניגוד ל"יהודי". לשון אחר, הערך החשוב מכל ל"ישראלי" באשר הוא הנו המדינה העצמאית, טריטוריה שתהיה ביתו של העם היהודי באשר הוא – לכן, "מדינת היהודים" ולא "מדינה יהודית". ציטוט מדבריו של בורג מעיד על כך "קראתי בעיתון שמשפחתי ואני עזבנו את הארץ. מצטער, אבל את התענוג הזה לא אתן לאף אחד. .. אני חי בעברית ויוצר בה…" משמעות הדבר היא שבורג מייחס חשיבות רבה לקשר פיזי חזק בין הציבור לבין הטריטוריה כמסגרת, כלומר, לממד ה"ישראליות". במקביל לכך הוא מציין, שעם חופשי הוא רק זה שקיומו הוא יהודי – האידיאל לכן הוא של ציבור ישראלי חופשי ב"מדינה יהודית".

ברור שמשהו מעיק על בורג זה זמן רב. בעקבות מה שנראה בעיניו כמצב ביש – "אין מורה נבוכים לישראל במצבה הנואש והכואב, כשהערכים שלה מטושטשים והאחווה מתפוררת ונפערת, והדרך המדינית חסומה ועצובה…", הוא חווה בעיית זהות, שבטוחתני שרבים מבין בני דורו חשים זמן רב כמוהו. זכורים לי ממחקרי על הימים שלאחר מלחמת יום כיפור לבטיהם של בני הנוער בישראל בנוגע לחזון הציוני. בהארץ פורסמו מספר כתבות על לבטים אלו. בני הנוער דאז, הביעו כפירה בחזון הציוני וערכיו, ובעצם הצדקת קיומה של מדינה, שבה "מצב המלחמה" הוא מצב "נורמלי". הם דיברו אז על דיברו על "הסיוט שב'מצב הישראלי', שבו מטפחים בקרב הציבור אשליות של 'מקלט בטוח' ומגייסים את כוחותיו של הציבור, כולל הפיזיים והרוחניים, למשימת-על – דהיינו, שמירה על טריטוריה שבריבונות המדינה שלהם".

כאז כן עתה, בעיות של זהות דורשות את פתרונן המיידי. ועל פי ממדיו של הנרטיב המוצע, "חזון הציונות" נכשל בעיקר בשל כישלון תיפקודה של הטריטוריה כ"מקלט בטוח". ה"זהות היהודית" מוצגת באור בעייתי היות ומצד אחד, יש לזהות זו קונוטציה הנובעת מתפיסה של "חוסר אונים יהודי". אך מצד שני, הזדהות עם ה"גורל היהודי" מבליטה פן חשוב קיומי. למרות איומי ההשמדה האיראנים, נכון לזמן האחרון, גורלו של העם היהודי הוא לשרוד, וזאת באמצעות הצלה "ניסית" – "יהודית", שתמיד היא משלימה את הכוח הארצי.

לאור כל זאת, ובהמשך למה שנכתב בצורה מאירת עיניים בשבוע החולף על ידי ידידה שטרן ואבי שגיא, ה"מצב הישראלי", ההתעסקות בשמירה על טריטוריה וההזדהות עם שטח אדמה כפתרון קיומי מסוכנים. הפתרון שמספק הנרטיב היהודי-ישראלי שמציעים שטרן ושגיא, וכעת מציע אותו במפורש גם בורג, מבליט מצד אחד חשיבותה של ה"ארציות" בעיני ציבור, שחוויותיו העמוקות ביותר היו חוויות המלחמות בישראל, מאז תש"ח. דהיינו, ציבור המביע הזדהות עם מדינת ישראל. מצד שני, בפתרון זה כלולה הסתייגותו וספקנותו של ציבור זה בכוחה של המדינה בלבד להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי. 
 
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שקדיה  On 22 ביוני 2007 at 11:01 am

    יש בעיתיות באמירה שהחזון הציוני נכשל, מאחר שאמירה זו מייחסת לחזון הציוני משקל זהה לזה שהיה לו בתקופת "המדינה שבדרך".
    החזון הציוני הפך את חלום ארץ ישראל למציאות. אך משהפכה המדינה לישראלית-יהודית, תם תפקידו המעשי, והיה צורך לצקת תכנים חדשים ומטרות משותפות לתוך הקבוצות האתניות והסקטוריאליות השונות, שיגשרו על השוני ויעצימו את השותפות. בשנים מסוימות נעשה חיבור זה ע"י נרטיבים כמו "מדינה קטנה מוקפת אויבים" ו"עם לבדו ישכון". אלא שבזה אין די. אחרי קרוב לשישים שנה, אזרחי ישראל עייפו ממלחמות, ואל המלחמות שמחוץ נוספו מלחמות מבית של השרדות קיומית.
    בשורה התחתונה, נותרנו עם קליפות נרטיבים מתים שאינם רלוונטים עוד למציאות חיינו. הניסיון להפיח חיים בנרטיבים אלה לא רק שאינו מקדם את החברה הישראלית, אלא הוא מוביל אותנו אל פי-תהום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: