נרטיב יהודי-ישראלי

בספרו החדש "לנצח את היטלר" (2007), אברהם בורג משרטט מה שניתן לכנות בשם, "נרטיב יהודי-ישראלי".

עם צאת ספרו, בורג צפה וייחל לסערה. וכך היה. האנשים הקרובים אליו חשו כעס כלפיו. חלקם ראו בו בוגד, "אני לא מאמינה שמאבא שהיה מנהיג כה דגול (יוסף בורג, יו"ר וחבר כנסת מטעם המפד"ל) יצא בן כזה רקוב", אמרה מכרה דתייה שהעריצה את אביו. תגובתו של בורג: המבוגרים כועסים מאוד. הצעירים הרבה פחות, הם פתוחים להבין…

לנצח את היטלר

בכריכה האחורית של הספר "לנצח את היטלר", מובא מעין משפט סיום שכזה: ספר זה הוא נסיון מקורי ונועז לנסח תפיסה ישראלית חדשה, יותר הומאניסטית ויותר אוניברסלית, הכוללת אסטרטגיה לאומית של אופטימיות והשתלבות בנוף העולמי.

אני מוצאת שבורג מנסח בספרו נרטיב  של ישראליות חדשה שמשלב את ה"ישראלי" עם ה"יהודי". מרכיב יהודי נטול מועקות השואה. הישראליות בעיני בורג כוללת יסודות בזהותם של מי שחייהם נקשרו במדינה זו, מיום היוולדם ומעורבותם בה עד בגרותם.  סוג של חוויה הכוללת את תקופת השירות הצבאי, ובכלל זה פעילות מבצעית בקרב ובמלחמה. מה פגום בכך? זהות כזאת אינה מאוזנת. יש בה הבלטת חשיבותה הקריטית של ה"ארציות" – חוויית החיים בישראל הגשמית. לפי בורג אין די בטריטוריה גשמית כדי להבטיח המשך קיומו של עם.

התחושה העולה מתוך קריאת ספרו, היא שישראל היא "מדינה מיוסרת". היא מאוימת מבחוץ ומבפנים, במובן הטריטוריאלי. החזון של בורג הוא שמצב זה יתברר כציון דרך בלבד. אחריו תחל "התקופה שלאחר הציונות". הכוונה לתקופה בעלת סממנים יהודיים נקיים, יהודי שאל לו להפקיר את ירושלים ואת הכותל המערבי כסמל ליהדות שלפני השואה. תקופה שמדלגת אחורה לזמן שבו מועקת השואה כבר אינה מייסרת. ישראל תהיה אז "מדינת היהודים", כיוון שיחיה בה עם בעל תודעה יהודית נקייה, שמזהה עצמו כ"ישראלי" במובן הגשמי. זכר השואה יהיה נטול מועקות. או אז, היהודי יחיה חיים חופשיים בארצו, ישראל". ישראל תהיה אז "מדינת יהודים" מנורמלת. אבדן "ירושלים" ו"הכותל המערבי", שתי מטפורות יהודיות מובהקות, יהיה אבדן רוחני נקי, משוחרר מקונוטציות. אלו יהיו סמליו של עם משוחרר ממועקות השואה ההיסטורית.

כפי שניתן להיווכח מדברי בורג, בזמנים קשים של איומים וטרור יבלוט הרכיב ה"ישראלי" שבזהות, והרכיב ה"יהודי" הנגוע במועקות השואה הנאצית יעומעם. להיות "ישראלי" ככל העמים פירושו יהיה לשכון בטריטוריה שבה לכל יהודי באשר הוא יש מקום. זאת תהיה  "מדינת היהודים" – מצב האידיאלי לטעמו של בורג. ציטוט של קטע מדברי בורג מעיד על כך:

"קראתי בעיתון שמשפחתי ואני עזבנו את הארץ. מצטער, אבל את התענוג הזה לא אתן לאף אחד. .. אני חי בעברית ויוצר בה…" – בולט כאן הקשר הפיזי עם הטריטוריה – ממד ה"ישראליות". אבל לא די לו כך. משהו חסר כאן והוא מעיק על בורג זה זמן רב: "אין מורה נבוכים לישראל במצבה הנואש והכואב, כשהערכים שלה מטושטשים והאחווה מתפוררת ונפערת". הוא משוכנע שרבים מבני דורו חשים כמוהו את בעיית הזהות.

זה מעלה את זכר הלבטים שהעיקו על בני הנוער בישראל של מלחמת יום הכיפורים (1973). המועקה אף גרמה לחלקם להביע כפירה בחזון הציוני ובערכיו, ואף בעצם הצידוק בקיומה של מדינה, שבה "מצב המלחמה" הוא מצב "נורמלי". כאז כן במקרה הנוכחי שבורג מציג: גם בתקופה של תחילת שנות האלפיים, ישנן בעיות של זהות שדורשות את פתרונן המיידי. יש למצוא פתרון לתחושת האכזבה מכך שההבטחות של החזון הציוני לא התקיימו עד היום. המדינה שקמה כאן איננה "מקלט בטוח" כפי שצפוי היה להיות על פי חזון זה. ובנוסף, ה"זהות היהודית" בעייתית, ככל שהיא נגועה בתפיסה של "חוסר אונים יהודי" ובמועקת השואה. בורג סבור שמצא את האור בקצה המנהרה. לכך הוא חותר תחת הכותרת "לנצח את היטלר".

לאור כל זאת, ובהמשך לכתבתם מאירת העיניים של ידידה שטרן ואבי שגיא, יש להבין שמצב של התעסקות בשמירה על טריטוריה והזדהות עם שטח אדמה כפתרון קיומי  – מצב כזה מסוכן. יש בו מרכיב פיזי ואין בו מרכיב רוחני הולם. האור בקצה המנהרה עולה בקנה אחד עם הנרטיב היהודי-ישראלי שגם שטרן ושגיא מציעים. דהיינו, שיקום הזהות הלאומית כך שהמרכיב הארצי יבלוט בה מצד אחד, וגם המרכיב היהודי יתקיים, ובלבד שיהיה נקי ממועקות השואה.

תגובה אחת בנושא “נרטיב יהודי-ישראלי”

  1. יש בעיתיות באמירה שהחזון הציוני נכשל, מאחר שאמירה זו מייחסת לחזון הציוני משקל זהה לזה שהיה לו בתקופת "המדינה שבדרך".
    החזון הציוני הפך את חלום ארץ ישראל למציאות. אך משהפכה המדינה לישראלית-יהודית, תם תפקידו המעשי, והיה צורך לצקת תכנים חדשים ומטרות משותפות לתוך הקבוצות האתניות והסקטוריאליות השונות, שיגשרו על השוני ויעצימו את השותפות. בשנים מסוימות נעשה חיבור זה ע"י נרטיבים כמו "מדינה קטנה מוקפת אויבים" ו"עם לבדו ישכון". אלא שבזה אין די. אחרי קרוב לשישים שנה, אזרחי ישראל עייפו ממלחמות, ואל המלחמות שמחוץ נוספו מלחמות מבית של השרדות קיומית.
    בשורה התחתונה, נותרנו עם קליפות נרטיבים מתים שאינם רלוונטים עוד למציאות חיינו. הניסיון להפיח חיים בנרטיבים אלה לא רק שאינו מקדם את החברה הישראלית, אלא הוא מוביל אותנו אל פי-תהום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.