מה היה מייעץ קלינטון לקצב?

את השורות הבאות אני מקדישה לנשיא משה קצב, אזרח מספר 1 של מדינת ישראל.

למרות הפער התהומי בין שני המקרים, יש מן המשותף ביניהם – שניהם ביקשו לעצמם רגע של חסד כשפנו לציבור ברגעים הקשים בחייהם. קצב בחר במיתקפה רבתי, וקלינטון פעל בשיקול דעת ובלי לזרוק רפש מסביבו.

הדברים שלהלן נכתבו על ידי ופורסמו באנגלית לפני 6 שנים. למרות זאת, העצות שבמאמר מאוד רלבנטיות לפרשת הנשיא קצב. בכל מקרה, הלוואי שילמד פרק בהליכות תקשורת פומבית ובדרכי הפנייה הנאותות לציבור הרחב ולמוסדות המדינה. אם זה יועיל במשהו, מה טוב… מה שבטוח, זה לא יזיק!

הנאום הפומבי שנשא הנשיא ביל קלינטון ב-17 באוגוסט 1998 הוא דוגמא טובה לשימוש באסטרטגייה רטורית של ערפול האמת, המוכרת היטב לפוליטיקאים ש"שורדים". קלינטון הוכיח שהיה מוכן ומזומן לפנות לציבור האמריקני, כאשר באמתחתו טקטיקות רטוריות מן המעולות ביותר לצורך פתרון דילמות המשליכות על מדד אמון הציבור.
בנאום שנשא באוגוסט, קלינטון מעולם לא השתמש במילה "סקס" והמילים "מצטער" או "מתחרט" מעולם לא עלו על בדל שפתיו פרט להודאתו שבמשך שבעה חודשים הוליך את הציבור  ואת משפחתו שולל, בדבר טיב היחסים שהיו לו עם המתלמדת מהבית הלבן,ה גברת מוניקה לווינסקי. מעבר לכך, נמנע קלינטון מלתת תשובות מפורטות לשאלות שהוצגו לו. הוא הודה בדבר אחד בלבד – בנאום לאומה שנמשך 4 דקות בלבד – שהיו לו יחסים "בלתי הולמים" inappropriate ו"פסולים" wrong עם לווינסקי.

לעתים חייב פוליטיקאי לצאת בהודעה פומבית בפני ציבור, אשר בגלוי ולעתים אף באופן בוטה ביותר מביע חוסר אמון בפוליטיקאי ובדבריו בנסיבות שנתפסות כאקוטיות ביותר. במקרים שכאלו יש לפוליטיקאי אפשרות לבחור דרך פעולה אחת או יותר מבין מספר דרכי פעולה חלופיות (פרט להתעלמות טוטלית מחובתו לצאת בהודעה פומבית לקהל): א. לפנות לקהל תוך התעלמות טוטלית מהסוגיה השנויה במחלוקת; ב. לטפל בסוגיה באופן ישיר וכנה, ללא התחשבות בתוצאות הרות האסון שעלולות להיגרם לו ולמנהיגותו כתוצאה כך, ג. לנקוט באסטרטגיה של ערפול מכוון של האמת, הנגזרת מאותה סוגיה שהרעידה את אמות הסיפין של אמון הציבור בו.
ידוע שפוליטיקאים אינם נוטים לשקר, אדרבא, אם מתאפשר להם לבחור בין שקר ואמת הם יעדיפו לערפל את האמת. פוליטיקאים מודעים לכל אותם מקרים שבהם העדיפו במודע "להיות לא ברורים" "לא ישירים" ו"מעורפלים", ובעצם "טייחו" "ומרחו". שכן ברור להם שבסיטואציות מסוימות אין הם יכולים להרשות לעצמם לצאת בהודעה מפורשת וישירה החושפת את הקלפים. הם מבינים שיש לצאת מה"ברוך", ושחלילה להם להתעלם מהסוגיה לא כל שכן לשקר. זהו קונפליקט קוגניטיבי המוגדר בספרות כדילמה של "הימנעות-הימנעות". זו נבלה וזו טריפה. כל פנייה ישירה ומפורשת לקהל עלולה להסתכם במחיר כבד שקשה יהיה לפרוע אותו – המפלט הבטוח והיעיל ביותר הוא ערפול האמת (Equivocation).
במקרה של קלינטון, היו מספר נתונים אובייקטיביים שהיה עליו לתת עליהם את הדעת בטרם יופיע בפני העם האמריקאי:  א. קנת' סטאר, היועץ המשפטי העצמאי שגויס לחקור את פרשת וויטווטר, ושעסק בהשלמת מלאכת הרכבת הפאזל בחקירת מערכת היחסים של קלינטון עם לוינסקי. סטאר האמין שיש בידיו עדויות הסותרות את דבריו של קלינטון שנאמרו תחת שבועה ב 17 בינואר 1998, בעניין כתב האישום שהוגש נגדו על הטרדה מינית על ידי פאולה ג'ונס. סטאר התמקד במטרה אחת, להאשים את קלינטון ועוזריו בשיבוש הליכי משפט בפרשת ווייטווטר (בהתאם לחוקת ארה"ב, הקונגרס יכול להדיח נשיא באמצעות הליך הנקרא impeachment – על "עבירות ומעשים פליליים מהדרגה הגבוהה ביותר". ואכן, לאחר קריאת הדוח של סטאר, על מערכת המשפט היה לשקול האם ניתן להדיח את קלינטון בהליך שכזה). ב. אתגר אובייקטיבי נוסף שעמד בפני קלינטון הוא מדד האמון הציבורי בו. היה עליו לגייס את כל יכולותיו הרטוריים על מנת לשקם את אמונו של העם האמריקני בו. הציבור שתמך בו האמין שקלינטון הוא מנהיג ישר וחזק. ציבור זה שפט את קלינטון על סמך הודאתו בפרשת פאולה ג'ונס, לפיה "מעולם לא היה לי רומן affair עם אישה זו", ובהמשך, על הודאתו הסותרת שלפיה, "היו לי יחסים איתה".
אין ספק שהתמיכה הפוליטית בקלינטון הידרדרה במורד חלקלק בתקופה זו.
יועציו של קלינטון, כולל קנדל, אשתו הילרי ידידיו ועורך הדין שלו מיקי קנטור, הציגו לפניו מספר טקטיקות רטוריות אופציונליות שעשויות לסייע בידיו לשקם את הרייטינג שלו בקרב הציבור: א. "הכחשה" – עליו לחזור ולהכחיש מכל וכל שקיים יחסי מין (שקר לבן), ב. "הודאה" – עליו להודות שקיים יחסים (יחסי מין), דבר שאינו סותר טכנית את הכחשותיו מחודש ינואר, ואולי יסייע בידיו להתחמק מאשמה של עדות שקר, או ג. ,"הודאה והבעת חרטה" – להודות ביחסי מין (האמת) אבל לבקש את סליחתו של הציבור האמריקני, ו –ד. האופציה האחרונה, עיכוב ההודעה הפומבית לאומה עד אשר יתרחש אירוע קריטי בתחום המדיני ויטרוף לטובתו את הקלפים עד כדי השתקת הפרשה.
בנאומו הפומבי העדיף קלינטון לערפל את האמת והודיע קבל עם ועדה "נכון, הייתה לי מערכת יחסים *בלתי ראוייה* עם הגברת לוינסקי." קלינטון הוסיף ברמז ש"השיב ליועץ המשפטי העצמאי סטאר ולחבר המושבעים תשובות ישרות וכנות". כלומר, קלינטון היה מוכן לשאת בכל תוצאה שהיא.
 
הודעתו הפומבית של קלינטון בפרשת מוניקה לווינסקי משמשת דוגמא גם לסוג אחר של תקשורת פוליטית המכוונת לשקם אמון הקהל במנהיג ש"אכזב". הנחת המוצא היא שאמון משול לנכס – בני אדם נצמדים אליו, מחזיקים בתחושת אמון שאותה טיפחו כאילו והיה זה אוצר יקר ערך. במילים אחרות, כפי שלא מוותרים על נכס יקר ערך בהינף יד כך לא חדלים לתת אמון במנהיג, אלא לאחר שיקול דעת בכובד ראש והסקת מסקנה שאכן יש דברים בגו והם מצדיקים זאת. בני אדם נוטים לשמור על האמון שהם רוחשים למנהיג שלהם באמצעות תהליכים קוגניטיביים בלתי מודעים של איזון בין הבעד והנגד.
מה קורה בפועל כאשר מגיעה לידי אדם מאמין פיסת מידע מפלילה? מה קורה לאדם שמתעורר בוקר אחד ומבין היטב שנתן אמון באדם לא ראוי? מה קורה כשמתגלה למאמינים חוסר עקביות בין האמונה שטיפחו לבין המציאות העירומה? ברור שאי אפשר לחיות עם מצב שכזה לאורך זמן. יש צורך נפשי לצמצם את מועקת הסתירה מהר ככל האפשר ובאופן יעיל. מהספרות עולה שקיימים 4 נתיבים קוגניטיביים לשם הסדרת המועקה המתלווה בדרך כלל לחשיפה זו. הנתיב המתאים מותנה תמיד בעוצמת האמונה של כל אחד ואחד. יתר על כן, מנהיג "חכם" או "מבין עניין" יידע גם יידע לתרום את חלקו לצמצום המועקה, אם ישכיל להשתמש באסטרטגיה מתאימה. עליו להבין שדעת הקהל ניתנת לשיקום גם במקרה כזה שהציבור מבין שהמנהיג היה מעורב בפרשייה "לא הולמת".

ראשית, דרך פשוטה ובסיסית לצמצם סתירות קוגניטיביות היא ההכחשה. המנהיג הפוליטי יכחיש עובדתית את עצם קיומה. להד"ם. אך אליה וקוץ בה, טקטיקה פשוטה ונהירה זו היא גם טקטיקה חלשה ביותר לפתרון דילמה שבאמון. היא לא תצלח כדי לסתור עדויות עובדתיות קשות. הדוגמא של קלינטון שהכחיש מכל וכל קשר מיני עם מוניקה לווינסקי ב-17 בינואר 1998 היא הוכחה טובה לכך.

שנית, פרוצדורה רטורית נוספת, יעילה למקרים "קשים" יותר, היא להפריז בשבחה של תכונה טובה של המנהיג עד כדי כך שהקהל יסלח לו על "מעידתו המקרית". על המנהיג להזכיר לציבור נשכחות. בתקווה שהאלמנט שגרם לערעור האמון במנהיג יתגמד בעיניהם ומעשיו הטובים בעבר יזכו לעדנה. למעשה, קלינטון אמר ב 17 באוגוסט כך : "נכון, הייתה לי מערכת יחסים לא נאותה עם הגברת לווינסקי. נכון, זו הייתה שגיאה. פירושו של דבר הוא ששגיתי בשיקול הדעת שלי וכשלתי כשלון אישי שנובע מבעיה הטמונה בי בלבד. אני האחראי היחיד לכך". קלינטון הוכיח שהוא ניחן ביושרה בהציגו טיעון חזק מאוד בפני וועדת החקירה: "רבותי, הרי הודעתי לחבר המושבעים הנכבד היום, ואני חוזר על כך גם בפניכם – מעולם לא ביקשתי מאיש לשקר, או להסתיר דברים, או לשבש הליכים ולהשמיד עדויות, או לפעול באופן בלתי חוקי עבורי".

שלישית, פרוצדורה נוספת היא "הבדלה" בין האיש שסרח לבין האיש שרכש את אמוננו. במהלך שכזה אנו גורמים לאחרים להבחין בין שני חלקים באישיותנו. חלק העולה בקנה אחד עם הסיבות לאמון שלנו בו וחלק שני שסותר זאת. כל זה בתקווה שהחלק הראשון ישיב את אמון הציבור במנהיג לקדמותו. קלינטון יצא בהכרזה ישירה וחזקה ביותר כשאמר: "שימו לב שפרשה זו הינה ענייני הפרטי. בדעתי לפצות את משפחתי ולהגיע לשלום בית. אין זה מעניינו של איש, זה ענייננו בלבד, גם לנשיאים יש חיים פרטיים". הודעה זו פרטה על נימיהם של בני העם האמריקני המוקיר כל כך את הפרטיות, מקדש זכות זו ומבין שנגרם לקלינטון עוול גדול ב"פלישה למרחב הפרטי-משפחתי שלו".

רביעית, את רשימת הפרוצדורות היעילות והמועילות סוגרת פרוצדורה שהיא החזקה מכולן, כשכל התקוות אפסו, דהיינו – "התעלות מעבר לכאן ולעכשיו", הדגשת העתיד שעוד מחכה "לכולנו". מנהיגים פוליטיים מנוסים יודעים לשלב בדבריהם מילים המתארות עתיד מזהיר וטוב יותר שיש לתת את הדעת עליו ולהשתדל למענו. כי המציאות בדרך כלל מאוד מאכזבת. אפשר לקרא לזה הדמיה. חיים באשליה. או משהו בדומה לכך. כל קולקטיב מחפש תמיד רמז לימות המשיח, לימים טובים יותר ולתקווה. כדי לשקם את רמת התמיכה והאמון של הציבור במנהיגיו, יש ליצור תקווה במישור שנפגם. נחוץ להגדיר את אחד האלמנטים שגרמו לפגיעה קשה באמון הציבור ולהעבירו מהקונטקסט הנקודתי לקונטקסט עתידי רחב של עתיד האומה. קלינטון עשה גם זאת בהצלחה כשניצל כל אפשרות לחזור על המילים: "הדברים הללו העיבו עלינו זמן רב מידי, המחיר היה כבד ונזק רב נגרם לאנשים טובים חפים מפשע" "ארצנו נפגעה מהסטת תשומת הלב מעניינים חשובים לנושא כאוב זה לאורך זמן, ובאופן לא מידתי" "הגיעה העת, וכמעט פספסנו את המועד, להתמקד בנושאים בוערים יותר. יש לנו עניינים חשובים יותר לעסוק בהם ואלו ממתינים להתייחסותנו המיידית… עלינו להשיב את תשומת הלב הציבורית לשלל של האתגרים הממתינים לנו ולעתיד המבטיח של המאה הבאה עלינו לטובה".
 
מה השיג קלינטון?

בעיניהם של אלו שהיו מודאגים משהו מחשיפת פרשת מוניקה לווינסקי, ההכחשה של ה 17 בינואר העלתה מזור על פצעיהם השטחיים ואמונם ביושרה ובהגינות של קלינטון שב על כנו. אבל מה לגבי אלו שתמכו בנשיא ולא יכלו כל-כך בקלות לשכוח מהפרשה ולעבור לסדר היום? קלינטון סיפק להם כלי התמודדות יעיל יותר כשאמר: "אני יודע שדברים שנשאתי בפומבי והעובדה ששמרתי על שתיקה לגבי העניין יצרו רושם מוטעה. הולכתי את הקהל שלי שולל, אפילו את אשתי". ההבחנה של קלינטון הייתה נכונה. יש בקהל כאלו שאינם קונים בקלות את ההכחשה וגם להם צריך לספק כלי התמודדות. קלינטון סיפק כאמור את צרכי כל תומכיו, כולל הנתונים שיאפשרו להם להבדיל בין חלקים באישיותו. הוא ניסה לפרוט על נימת הכבוד שרוחש כל אזרח אמריקני לפרטיות, וסיפק להם סיבה "לגיטימית" לשקר שנמשך חצי שנה. שכן, היה עליו להגן על עצמו ועל משפחתו מפני תוצאותיה ההרסניות והמביכות מאוד של התנהגותו.

הפרוצדורה המועדפת על קלינטון, במטרה לשקם את האמון הציבורי במנהיגותו ובו עצמו, הייתה הסטת המבט קדימה. בנאומו היו שזורות אמירות בדבר עתיד האומה על סך המאה ה-21. הוא גרר את הקהל הסרבן ביותר לצאת מהחוויה של אירוע המביש הפרטי ולהביט לכוון של תרחישים לאומיים עתידיים הראויים הרבה יותר לתשומת לב וכובד ראש. אכן, קלינטון ניחן בהבחנה דקה ויוצאת דופן. העם שלו עבר סבל מיותר במשך תקופה מוגזמת של שבעה חודשים, שמוטב להגדיר אותה כ"מקרה ראווה spectacle נקודתי סתמי", משום שהאתגרים האמיתיים של אומה זו הם הדבר האמיתי והחשוב.

קלינטון סיכם את נאומו בן ארבע הדקות בנימה חיובית, כשהוא מאזן ומרכך את התחושות השליליות שנוצרו כלפיו ומעביר את כובד המשקל מהכאן והעכשיו אל עבר העתיד המזהיר שהוא הוא "ההבטחה הגדולה שלנו – האומה של המאה הבאה".

 

העצה שקיבל קצב עד היום משולה לעצת אחיטופל. מצבו גרוע בהרבה ממה שיכול היה להיות אילו למד פרק קטן אך ממצה בהלכות רטוריקה ממנהיגי העולם הגדול.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 בינואר 2007 at 2:32 pm

    הפרשות.
    מוניקה לוינסקי מעולם לא אמרה שקלינטון אנס אותה, וכל הסיפור התעורר כסוג של קנאה וצרות עין של עובדת בבית הלבן שעשתה מזה סקאנדל.
    מוניקה לוינסקי דיברה תמיד בחום ובאהבה על קלינטון ומה שהיה ביניהם היתה השתובבות שמוניקה
    נהנתה ממנה מאוד ואף הודתה בכך.
    אין
    כל קשר לפרשה הזאת של קצב עם האשמות חמורות
    על אונס ועל כפייה מצד 12 נשים שונות

  • מאיה  On 25 בינואר 2007 at 2:47 pm

    רוצה להצטרף לדברים של זה/זאת שלפני. אין קשר ושום דמיון בין שני האירועים האלה. זה אפילו מקומם לראות מין חיבור שכזה ביניהם.
    קלינטון לא הואשם ולא נטען כלפיו שאנס או ביצע מעשה מגונה או הטרדה מינית בלווינסקי

  • אריק פ.  On 25 בינואר 2007 at 8:13 pm

    אבל לא זה שאליו התכוונה הכותבת. קלינטון הודח ע"י בית הנבחרים, וזוכה בידי הסנאט, לא בגלל מעשיו עם העלמה לווינסקי, אלא עדות השקר שמסר בבית המשפט בפרשת פולה ג'ונס. הדימיון בין פרשת קלינטון לפרשת קצב הוא במה שאנשי צוותו של קלינטון עשו לנשים שהעזו להתלונן עליו – ג'ניפר פלאוארס ואחרות – ששמן הוכפש במטרה לפגוע באמינותן.

  • תרצה  On 25 בינואר 2007 at 10:33 pm

    להראות במה שגה קצב בנאומו המתלהם במסיבת העיתונאים אמש. מנהיגים מכהנים יודעים שבעודם בתפקיד חובה עליהם לשמור על מוניטין. חשד לאונס ע"י קצב אמנם אינו המקרה של קלינטון – מה שכן דומה הוא הניסיון לשפר את הדימוי בעיני הציבור. קצב ניסה להיראות כקרבן של התקשורת. קלינטון מעולם לא תקף את התקשורת או את מוסדות המדינה אלא ניסה לשקם את תדמיתו השלילית

  • עתידי המנחם  On 28 בינואר 2007 at 1:51 am

    אני לא מתומכי קצב מכל היבט וגם לא מביע דיעה עכשיו. אבל הכותבת עושה מה שרבים עושים וזו גם עדות לעובדה המעציבה, איך אנו חיים – זו גם הסיבה למציאות העכורה שלנו שאינה יורדת מהכותרות:

    מה הבהלה? מה מהירות התגובה – עדיין קצב לא הורשע, כאשר יהיה משפט ופסק דין, כל החגיגה הנוכחית תוכל להיות במלואה והשמיים הם הגבול.
    איזה כתבה ארוכה, עם מילים בומבסטיות לאישה הרואה עצמה שייכת לאנשים נאורים.

  • רועי  On 31 בינואר 2007 at 4:20 am

    מניין לך שהנאום לא הועיל לקצב? בגלל שירדו עליו אח"כ בעיתונים?

    מחוקרת שטוענת טענה כזו הייתי מצפה:
    א. להגדיר במדויק מה רצה קצב להשיג בנאום מבחינת דעת הקהל.
    ב. לבדוק אמפירית האם הצליח להשיג זאת (ע"י סקר).

    כל עוד לא ביצעת את שני הצעדים הפשוטים הנ"ל, קביעה שהנאום של קצב היה מזיק נראית לי לא רצינית ולא מקצועית.

  • תרצה  On 20 במרץ 2007 at 10:14 am

    סקרי דעת קהל אינם קשורים לרשימה שלי. מטרת הרשימה היא להראות מהי האסטרטגיה, המהלך הרטורי של מדינאים שזכו ל"רגעי חסד" של העם. התקפה היא כלי הנשק של החלשים.

  • lior  On 14 במאי 2007 at 5:26 pm

    חבל באמת שהוא לא יקרא את זה אהה?
    פוליטיקאים צריכים להתחיל לקרוא בלוגים, אולי אז תיהיה לנו פוליטיקה נורמלית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: