הנואם האולטימטיבי

בנאומו של ביבי היו כל הרכיבים הבלתי צפויים – עובדה שבוודאי הפתיעה את הנוכחים באולם המליאה של הכנסת והצופים בבית או המאזינים לרדיו. והעיקר – ביקורת מובלגת ביותר הייתה כאן. היה זה נאום מרתק, ענייני אינטליגנטי שפנה אל השכל והגאווה הלאומית. היה זה נאום מאוזן מבחינת מינון האתוס, הפאתוס והלוגוס. כל מה שמבדיל בין נאום משכנע, שקול ומידתי לבין נאום סתמי, שבלוני, מרדים ומשעמם.
 
חכמת בניית הנאום מתחילה ומסתיימת בסדר העלאת הטיעונים.
הנואם בונה את הסיטואציה בכוון הרצוי לו, ולאחר שהוא משוכנע שהקהל הבין את אופי המעמד לאשורו, את כוונותיו של הדובר ולאלו מקומות מיועדות מילותיו, רק אז הוא ממלא את המסגרת שיצר בתוכן.
 
מה הסדר שעל פיו יש להגיש את הטיעונים? הומלצו שלושה סדרים, שיסודם בעוצם הטיעונים: הסדר של עוצם גדל והולך, הסדר של עוצם פוחת והולך, והסדר ה"נסטורי". ששם פותחים ומסיימים בטיעונים רבי העוצם ביותר, ואת שאר הטיעונים משאירים באמצע. וזה מה שעשה ביבי הפעם. שכן, כנואם מבריק יודע הוא שאין לאמץ סדר אחד ויחיד. תכליתו של נאום אינו לשכנע אלא לשאת חן, לאפשר לקהל להסכים ביתר קלות, בזכות קסם הדיבור. נאום הוא יצירת אומנות. וסדר הנאום מבוסס על אסתטיקה, הנענית לדרישות של מעשה יצירה. מנסים להתקרב לסדר רטורי בעל ההסתגלות המעולה לקהל מאזינים נתון.
 
ראשית חוכמה – אי אפשר להתחיל לנאום בחלל ריק. צריך להגדיר את המעמד שאליו שייכים הדברים. הקהל רוצה לדעת אם הדובר איתו או נגדו; האם הוא בא חמוש לקרב [נגד הליקויים והכשלים, במקרה שלנו] או שיש לדובר עניין במהות המצב?
בעוד הברזל חם מפתה מאוד להכות בו בפטיש בעודנו חם, ולהציג עמדה של –  "אמרתי לכם". אריסטו כבר ציין זאת, שלא זו בלבד, שאין לדיין עם כל אדם, אלא יש להימנע מדיון על שאלות מסוימות. והשאלות המסוימות, דהיינו, הכשלים והליקויים של מלחמת יולי 2006, אינם מעניינים אותו ברגע זה.
 
א. יצירת הסיטואציה:
 
תושבי הצפון, תושבי דרום הארץ, המגזר הפרטי, כוחות הים היבשה והאוויר, כוחות ההצלה, הילדים במקלטים, כוחות הרפואה, המגזר הציבורי בכללותו, אלו הם קהל היעד ששמע קודם כל תשבחות  – גישה חיובית קולעת למעמד שאותו רוצה ביבי ליצור.
 
כל מה שביבי רוצה לספק לקהל שלו הוא עושה ברגע הראשון. הוא מעורר ומגביר את הסכמתו של קהל המאזינים לתזה שתבוא לאחר מכן. הכוונה היא להעלות טיעונים כדי להשיג את הסכמת קהל המאזינים. לעורר רצון טוב ועניין בלב קהל המאזינים, להטות את ליבם אחרי הנואם.
 
בראש ובראשונה מספק ביבי טיעון חזק שיעלה את רמת הגאווה העצמית של כל לוחם, אזרח, הורה, וילד שנחשף לנאום. הוא פונה לכל אחד ואחד מהקהל הפוטנציאלי שלו ובונה סיטואציה של "אתם הייתם נפלאים". את הדגש ביבי מציב בתפיסה קולקטיבית של "כולנו". תוך פירוט ודוגמאות מתובלות בפאתוס במינון הנכון, דהיינו, פאתוס מידתי כגון "כולנו עוברים ימים קשים, שכול, יגון, סבל, הקרבה, הרס וחורבן… כולנו כואבים את היגון…", הדגש עובר לנימה חיובית מחזקת ומאחדת. "אלו גם ימים של רוח גדולה שמפעמת בלב העם ומאחדת אותו. זהו רגע של אחדות".
 
 
ב. המעבר להצגת התזה המרכזית:
 
"זהו רגע של חשבון נפש… יש להבין דבר אחד יסודי" – ביבי מציג משנה מדינית ברורה לקהל הקשוב שלו: "כל גוף חי (אורגניזם או קולקטיב חברתי) חייב שני דברים – לזהות סכנות ולטפח עוצמות כדי להדוף אותן".
חיזוק התזה נעשה על ידי אנלוגיה מעניינת ביותר המניחה את הדגש על האתוס:
הרצל היה מנהיג ["שידע לזהות סכנות ואחר כך תכנן כיצד לשקם עוצמות העם היהודי בארץ ישראל"] – "היום אני אומר – אנו עומדים בפני סכנה המאיימת על קיומנו –
 
 ג. הגדרת הסיכונים העומדים בפני מדינת ישראל.
אם לא ברור היה עד כה מהם הסיכונים ובמה צריכה מדינת ישראל להתמקד, הרי שבנאום יו"ר האופוזיציה מוגדרות הסכנות בצורה הברורה ביותר. יש לציין שלפני כשבוע התראיין ביבי על ידי סטפן סאקור מערוץ ה BBC, בתוכנית "שאלה נוקבת". שם הוא הגדיר את הסיכונים שבפניהם עומדת ישראל. באמצעות אותה אסטרטגיה של משיכת תשומת לב הקהל – ואת הקהל הבינלאומי יש לעורר דווקא על ידי תקיפת היריב, דהיינו, המראיין הבריטי, ופירוט כשלי הבריטים במלחמות העולם וכשלים של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן  – ואחר כך על ידי הגדרת המצב. והמצב אותו הגדיר ביבי בראיון ההוא, וגם היום, הוצג על ידי טיעון חד משמעי – האויב הוא אחמדי-נג'אד, איראן על שלוחותיה, דהיינו, החמאס הסוני והחיזבאללה השיעי. את שלוחותיה אלו מפעילה איראן כמו "תמנון המפעיל זרועותיו עד שהוא מבצע את זממו בקרבנו".
כך אחמדי-נג'אד פועל לעת עתה כדי להסוות ולהסיט את העולם מהיעד העיקרי של איראן – בניית נשק גרעיני להשמדה המונית שתאיים על כל העולם.
 
ד. הגדרת האויב – האויב היחיד של מדינת ישראל הוא האויב שבחוץ. דהיינו, איראן על שלוחותיה.
ביבי כיו"ר האופוזיציה לא נזקק לביקורת נוקבת כנגד ביצועי הממשלה בחודש שחלף. למרות שמעצם היותו ראש האופוזיציה צפוי שינגח את הקואליציה. ביבי הוא רטוריקן מאוד משומן. ביבי מסרב לבנות קונטקסט שחוצה את העם לשניים, או את הכנסת לשניים. הוא בוחר ללכת בדרך בלתי צפויה, מפתיעה, מושכת תשומת לב פי כמה וכמה מביקורת צפויה. ביבי מצביע על האויב היחיד הנראה באופק שלו כרגע, והוא איראן, ונשיאה אחמדי-נג'אד. אין אויב אח
. פעם היה זה היטלר. "מאז היטלר לא קם צורר כמו אחמדי-נג'אד, נשיא איראן… זו סכנה קיומית".
ההפתעה ניכרה בהבעות פניהם של רבים מבין חברי הבית. אי אפשר היה להתעלם מסימני בוז על פניהם של חלק מהנוכחים ואיזו ציפייה לכאסח; אבל ביבי לא הרים כפפה זו. יפה עשה. בכך הוא רק הצליח לרתק את המאזינים עוד ועוד. קהליו של ביבי האזינו בעניין רב למשנה המדינית ולפרטים שהובהרו באופן הפשוט והקולע ביותר לגבי תמונת המצב העכשווית.
 
ה. הקדמה להצגת הפתרון 
 כהקדמה להצגת הפתרון שוב מעלה ביבי טיעון חזק המחמיא מאוד לקהלים רבים המאזינים לו: "כוחות גנוזים נתגלו בעמנו – קודם כל, העוצמה, הגבורה, אומץ הלב, האחווה, ההקרבה של החיילים בכל המישורים, גם אנשי ההצלה שנכנסו לאש התופת…". עוצמה שנייה שנתגלתה "עוצמת תושבי הצפון והדרום שעמדו בגבורה בסבל ואמרו 'תמשיכו, אנחנו מוכנים לעבור את הסבל, רק השלימו את המלאכה'". ביבי משבח את העוצמה הזו "שבאה מלמטה… זה דבר פנטסטי!" עוצמה שלישית שנתגלתה היא "עוצמת העם כולו, אנשים טובים מהמגזר העסקי, רופאים, מורים, אחיות ואנשי רוח – העם – פתח ליבו, כיסו וביתו" "זהו עם המסוגל לחולל נפלאות, זה העם שאני מאמין בו" "כל ישראל ערבים זה לזה" "עת צרה לישראל, אחים אנחנו" (פרפראזה על "עת צרה ליעקוב").
 
כל מי ששמע היום את ביבי יכול היה להשתאות מעוצמת הביטחון העצמי שלו. הוא הוכיח היום שאינו צריך לנגח את יריביו הפוליטיים מבית כדי להעביר את משנתו. גם ללא ניגוח הוא בטוח שהקהל קונה וגומע כל מילה שלו. מה שהוא צריך לעשות הוא יודע טוב מאוד. 
 
ו. הפתרון:
סוד הנאום הרהוט הוא שיטתיות ועקביות במבנה הנאום וסעיפיו. בכל נאום מוצלח יש גם צורך לספק צרכים פוליטיים של יריבים ואוהדים כאחד.
לצורך סיפוק הצרכים של הקהל בהשמעת ביקורת מסוימת, וכדי לעורר שוב את תשומת ליבם של מאזיניו, מעיר ביבי בתקיפות מה, ש"היו כשלים בהיערכות ובניהול המלחמה, ודאי נידרש בהמשך להפיק לקחים ולתקן.
בכך מסתפק ביבי, כיוון שיש לו מסר חשוב יותר –
"ברגע זה נתרכז בנקודות חשובות בעיני, להבטחת ביטחוננו ועתידנו" – מקפיד על תחביר מכליל, "כולנו דואגים לביטחוננו ועתידנו".
הפתרון מתחיל בציון עובדות: קונצפציה של נסיגות חד צדדיות שקרסה, משום שהיא  ביטאה חולשה. היעד הוא אם כן, מדיניות של עוצמה והרתעה. ואז מגיע טיעון חזק נוסף – צריך להבין על מה הסכסוך. הסכסוך הוא על עצם הקיום שלנו – "האויבים רוצים לחסל אותנו", ולא רק אותנו אלא  את העולם המערבי כולו.
אין מנוס כיום אלא ליצור בריתות. עם כמו שלנו זקוק לבריתות והוכח במלחמה זו שאנו מסוגלים לייצר בריתות לא רק עם מדינות המערב אלא גם עם מדינות ערביות.
והרי הטיעון המכריע – ברית יוצרים עם שותף חזק. הדגש איננו על הטעות שבנסיגה חד צדדית אלא על הלקח החדש שיש ללמוד והוא שמדינות מעוניינות לכרות ברית עם חזקים. הדימוי של ישראל חייב להיות דימוי של מדינה בעלת עוצמות לא רק במישור הכלכלי אלא גם במישור הביטחוני והפוליטי. "אדם שואף להתחבר עם החזק".
כלומר, אליבא דביבי, אל תטעו – אין מחלוקת מבית. ביבי עקבי. הפתרון הוא שצריך להתחזק בעיני העולם. זו הסיבה שאינו תוקף את הקואליציה. אם בניית העוצמה שלנו בכל המישורים היא צו השעה, אין השעה נוחה לויכוחים ותגרנות מבית. אדרבא, לפי ביבי כולנו חייבים להפנים את העובדה שרק ישראל חזקה תזכה בידידים בעולם. גם הידידים חייבים להפנים שהאויב העיקרי הוא האויב של כולם – איראן. ציר הרשע. הטרור. ישראל על המפה של המדינות הנלחמות בטרור. 
 
ז. התנסחות
 
מטפורות כגון "חיינו בתרדמת וקיבלנו צלצול השכמה" (תרדמת מזכירה את מצבו של אריק שרון…), "כל ישראל ערבים זה לזה", "עת צרה לישראל" "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" נמצאות ברשימת המצאי שלו. אצל כל רטוריקן נודעת חשיבות להתנסחות הנכונה, מחוות הגוף, ביטויים מקובלים, משום שהקישוטים הללו מיועדים לשבות את לב המאזין, עורר אהדה ולא אנטגוניזם. בקושי ניתן למצוא מילות שלילה בנאומו של ביבי. הוא הרבה להשתמש בטיעונים המנוסחים על דרך החיוב. "הבה נחזור למציאות ולעצמנו, לערכים שיבטיחו בטחוננו וקיומנו". הוא גם לא השתמש בכינויים מעוררי חרדה, דמגוגיים, כגון "אויב אכזרי" "אויב רצחני ומסוכן ביותר". למרות הצפייה, זה לא קרה. הדמגוגיה הייתה היום מביבי והלאה. ביבי לא נפל למלכודת הדמגוגיה הפעם, גם כאשר התייחס לאיראן, וזיהה בה את הסכנה המרחפת על ישראל. לא זו המטרה. המטרה של ביבי הייתה לשבות את לב הקהל כדי שיאזינו לפרטי משנתו המדינית. 
 
ח. סיום הנאום במסר של "התעלות מעל למצב" – כפי שנהוג אצל מנהיגים מערביים דגולים
"אני מאמין שהמן הרשע המודרני (הכוונה לאחמדי-נג'אד/נסראללה) הזה יתחלף בכורש אחר. העם חזק! הצבא חזק! יהודה תשכון לבטח ועם ישראל ישכון בארצנו לעד – מסר שמאחד את כולנו!"

אכן, הנאום הוגדר כבר בתקשורת כ"נאום לא מתלהם". נקווה שנוכל ללמוד איך צריך לנהוג בשעת משבר, או לפחות בעת יריית הפתיחה לציון תחילת השיח הציבורי ביום שאחרי.

נקווה שמחיאות הכפיים שביבי זכה להם יהוו אות ותמרור לדפוסי שיח נכונים מעל בימת הכנסת. נקווה שיחד נוכל להרים את המשא הכבד של מה שמצפה לישראל בטווח הקרוב והרחוק. 
אפשר לומר שהיה זה אחד הנאומים הטובים, המעניינים והמוצלחים ביותר שנשמעו כאן לאחרונה. נאום שקול, מידתי, מאוזן, מפורט ומתוכנן לעילא ולעילא.

התקשורת בנתה תסריט אחר, כך נראה. התקשורת כבר חיכתה לכאסח במליאת הכנסת "ביום שאחרי" והכינה את הציבור לכך. הקהל שמע לאחרונה מהתקשורת על ועדות חקירה שיקומו, על ליקויים וכשלים שייחשפו לעיני כולנו, ועל מנהיגים שילכו הביתה לאחר שיתנו תשובה על החורבן וההרס. יתרה מכך, הקהל בוודאי העריך שמי שיתקוף בציניות הוא יו"ר האופוזיציה. אבל התבדינו. אנו מכירים היטב יו"ר אופוזיציה שעשו זאת בעבר, וזוכרים היטב נאומים שכל מטרתם הייתה לצבוט ולעקוץ באירוניה וציניות, ולהגזים בפרטים פתטיים של המצב.
הפעם – זכינו בנאום ובנקודת מבט מעוררת מחשבה. ביבי לא טעה כשאמר שצריך לעשות חשבון נפש במובן של deliberation.

מאוחדים – ננצח!
 
לידיעת הגולשים – לאחרונה התפרסם מחקרי על הרטוריקה של יאסר ערפאת, בשנה הגורלית המתחילה עם שובו להתגורר בעזה ומינויו ליו"ר הרשות הפלשתינית (1994-5).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: