להבין את הירוקים

הגיע הזמן שהירוקים ישקלו שינוי בגישתם הלוחמנית, שאותה דווקא מבליטים הם בתקשורת. סדר הדברים הוא בדרך כלל כזה –  נוצר "מצב בלתי נסבל", הארגונים הירוקים מוחים או מפגינים במטרה לשמר סביבה זו או אחרת, והתקשורת מדווחת.
פעילותם מבורכת ותועלתה לטווח הקצר והרחוק אינה מוטלת בספק כלל וכלל. כול מי שרווחת ילדיו בראש מעייניו והוא חי בסביבה אורבנית נהנה מפעילותם של הירוקים.
למרות זאת, את העיר וסביבותיה צריך להתאים לצרכים משתנים של מגורים, אוכלוסיות חדשות, פרנסות, עיסוקים, תחביבים, פעילויות וכן הלאה. סביבות מעוצבות כך שישרתו בדרך המועילה ביותר את המתגוררים בהן.
 
תוכניות מיתאר מחוזיות, כגון תמ"מ 5 – תוכנית המפרטת את אופי ואת סוג הבנייה הצפויים להתקיים בתל אביב ובערי גוש דן ב-20 השנה הבאות – מביאות בעקבותיהן בשנים האחרונות גלים של תגובות מצד ארגוני הירוקים. לאחרונה מדובר בתגובות לתוכנית המטרופולין של תל אביב (תמ"מ 5) המתמצות בטיעון שאסור להרוס שטחי בר שעוד נותרו בשטח זה.
 
קורא הרוצה לפעול בעקבות הדיווחים, מעדיף לחשוב פעמיים אם להתערב או שלא להתערב, לאחר שמתבררות לו העובדות הבאות: בדימונה פועל דגם יחסים סימביוטיים בין תושבי העיר והארגונים הירוקים לבין יזמי פיתוח העיר וסביבתה, והוא כולל גם מגעים רצופים עם מפעלי תעשייה ומציאת פתרון לזיהום הנובע מפסולת של כימיקלים.
 
שמחתי כשקראתי על דגם זה של יחסים המתקיים בשנתיים האחרונות בין נציגי מפעלי התעשייה הכימית בנגב ונציגי תושבים ופעילים למען הסביבה.הדגם מבוסס על גישה ניהולית המוכרת בשם Responsible Care. כשמה כן היא. אחריות חברתית של התעשייה הכימית בעולם. יוזמה שמקורה בקנדה. זוהי מערכת ניהול שבמסגרתה אמורה התעשייה לגלות אחריות כלפי הסביבה והקהילה שבה היא פועלת ולקיים דיאלוג עם תושבים ונציגים של ארגונים סביבתיים.
 
העמותה "נגב בר קיימא" המעורבת בפעילות מסוג זה, מקיימת מערך מבורך של שיתוף התושבים בדימונה בכמה תחומים נוספים, מלבד פורומים המתכנסים כל כמה שבועות שבהם דנים בדרכים לפתרון בעיות סביבתיות הקשורות במפעלים התעשייתיים שבסביבה. הפעילים הסביבתיים מכירים בכך שהתעשייה הכימית היא עובדה קיימת. המפעלים מאפשרים לחלק נכבד מאוכלוסיית הנגב להתפרנס בכבוד. התעשייה צריכה להתקיים תוך התאמה עצמית לסביבה ולחברה, ותפקיד הארגון הסביבתי הוא לסייע לה בכך.
 
אכן דגם יחסים ראוי.נוצר דו שיח מתמיד העשוי לסייע ביצירת מציאות סביבתית אחרת. בנוסף לכך, שיפור רמת היידע של הגופים הציבוריים והשתתפותם על בסיס מוכנות לדיון בבעיות השוטפות מקשים על התעשיינים לטעון שהירוקים לא יודעים על מה הם מדברים, או שהם אינם בקיאים בפעילות התעשייתית.
 
אם דגם האחריות החברתית ושיתוף הפעולה הוא הישג של עמותות, כגון זו שבנגב ובדימונה, ונכון להיום פועלת עמותה נוספת על בסיס דומה גם באילת, לא ברור איך נורמה בינלאומית שיובאה לכאן לא הפכה לנורמה ציבורית מקובלת.
בכלל, מדוע שדגם חברתי כזה לא ישולב בכל התחומים שבהם עוסקים הירוקים?
 
די מדכא לקרוא משפט כגון – "גזר דין מוות לשטחי הטבע בתל אביב רבתי", בעיתון "תל אביב", במיוחד לאחר שמבקרים בחוף הילטון בשבת ועוברים לאורך השביל המחודש בכיוון דרום צפון, כשמורדות גן העצמאות "הפראיים" לימינכם והים בצד שמאל, או להיפך.
התהייה הופכת למחשבה מטרידה ככל שמסתבר שקיימת אפשרות לנהל דו שיח, לקבל מידע מוקדם, להגיע להבנה הדדית בין אינטרסים כגון אלו של התעשייה הכימית לבין הירוקים. אם כן, מדוע מספקת לנו התקשורת תמונה של כסאח, של טרגדיה שהדרך היחידה לפתור אותה היא מחאה, איומים, פנייה לבג"ץ וכיוצ"ב?
 
האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם מישהו מחפש דרך למלא את עמודי העיתון או דרכים לשבות את לב הגולשים באינטרנט – לעורר רחמים על מחוזות ילדות, שמה לעשות, הבולדוזרים כבר בדרך להרוס אותם?
מדוע תמיד מופיעה כותרת בסגנון כמו זה: "בארגונים הירוקים זעמו על התוכנית וכבר ערערו עליה בטענה שהיא אינה מייעדת שטחים לשימור ערכי טבע ונוף. אדרבא, היא מסכנת את עתידן של פינות הטבע הייחודיות והמעטות שעוד שרדו בגוש דן הצפוף."?
 
שמישהו יסביר לנו באיזו סביבה אנחנו חיים? בעולם שבו הכסאח שולט או בעולם שבו ישנם גם אמצעים אחרים להגיע להבנה ולרצות את כולם?
בעידן שבו המודעות לאסתטיקה היא נחלתם של רבים, מה רע בפיתוח פארקים לרווחת כולם, ומדוע הויכוחים והעימותים הם בלתי נמנעים? אולי הרעיונות בכל זאת פונקציונליים?
 
כל הכבוד לירוקים, באמת ובתמים. עבודה נפלאה נעשית "בזמן שאנחנו ישנים" וקמים בבוקר למציאות חדשה.
אך כל עוד קיים בלבול בנוגע לפתרונות הזמינים כיום, כגון דגם היחסים שתואר לעיל, גם מי שאינו פעיל ורוצה לסייע במשהו, אפילו פוסט בבלוג אישי, ראוי שיהיה בידיו המידע המלא כדי שיוכל ל
הביא תועלת.

 

לינקים:

ארגוני ירוקים במחוז תל אביב

תמ"מ 5 – תוכנית המיתאר המחוזית למחוז תל אביב

נגב בר-קיימא – על כתבה של צפריר רינת בהארץ 23/4/2006

נגב בר קיימא – דימונה בת קיימא

דגם האחריות

סביבה 2000 – דוח הסביבה בנגב

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבי קליין  On 23 במאי 2006 at 2:18 pm

    הסיפור הוא שאם הירוקים לא יהיו לוחמניים לא יהיה ניתן להגיע לשיתוף פעולה מרצון עם התעשיינים. התעשיינים משתפים פעולה היום עם ההסתדרות משום שהם חוו מה ההסתדרות יכולה לעשות אם לא יהיה שיתוף פעולה. הירוקים צריכים להתבסס ככוח אמיתי בכדי שהתעשיינים יקשיבו להם. למעשה זוהי הייתה ההנחה שעליה זכה אומן בפרס נובל בכלכלה, הוא השתמש בדוגמא של השביתה של המרצים באוניברסיטה והראה שלולא האוצר היה רואה שהמרצים מוכנים ללכת לשביתה הוא לא היה נותן להם את מבוקשם, כלומר לא ניתן היה לעשות את קיצור הדרך שאת מציעה. התעשיינים רחוקים מלהיות אוהבי אדם ודואגים לאיכות הסביבה מכדי שנוכל לסמוך עליהם. ב"מדד איכות הסביבה" שיצא ב-2006 דורגה ישראל במקום ה-44. ישראל היא אחת המדינות המזוהמות במערב והמצב אקוטי בכדי לנסות להתחבב על התעשיינים. בעוד בכל העולם מקצים שטחים ירוקים במכביר, בישראל רק פוגעים בהם כל הזמן. מדינות בהם המפלגות הירוקות חזקות איכות הסביבה טובה, משום שרואים בהם כוח שיש להתחשב בו, מדינות כדוגמת ארה"ב וישראל, אשר בהן המפלגות הירוקות חלשות הן מזוהמות ואיכות הסביבה בהן אינה טובה

  • עידן דורפמן  On 23 במאי 2006 at 2:21 pm

    אינני מהמעריצים הגדולים של מפלגת הירוקים, ושל העומד בראשם, אבל
    האם לדעתך ניתן לנצח במאבקים הללו, ולא על ידי מאבק עיקש? מה האלטרנטיבה? משא ומתן? שיתוף פעולה? עם מי?

    יש מקומות שניתן לשתף בהם פעולה, ויש מקומות אטומים ורעים, שחייבים להילחם מולם.

    הרשי לי לשאול אותך, בכמה מאבקים סביבתיים השתתפת? בכמה היית מעורבת? בתור פעיל סביבתי אני יודע, שבשביל לקדם את המטרות הירוקות, כמו כל מטרה פוליטית אחרת, צריך לעיתים גם להילחם.

  • יונת  On 23 במאי 2006 at 7:17 pm

    רוב הפעילות של "ירוקים" – ארגונים וגם אנשים יחידים – היא לא לוחמנית וגם לא מגיעה לעיתון. העיתונאים מעדיפים לפרסם את הדברים הלוחמניים. זה לא אומר שום דבר על "הירוקים" אלא רק על העיתונאים (וקוראיהם?).

  • תרצה הכטר  On 26 במאי 2006 at 9:04 am

    כן, אני מאוד מעריכה את פעילותם של הירוקים
    יחד עם זאת, בוודאי שהתקשורת מחצינה יתר על המידה את המחאות וברור לכולם מדוע
    רציתי להקדיש פוסט למודל שכבר הונהג בישראל ושעליו שוחחתי עם אדריכלים לתכנון ערים שטוענים שהמודעות בישראל לשיתוף אזרחים הולכת וגוברת בד בבד עם השימוש באינטרנט ובדואר אלקטרוני.
    הלוואי ששיתוף פעולה כזה ילך ויצבור תאוצה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: