משפט ואינטרנט

 

שמעתם במקרה שיחה בפארק שיש בה משום פגיעה בשמכם הטוב?

או שבעל כורחכם הייתם עדים לניבול פה בין נהגי משאיות/מוניות/אוטובוסים/ מכוניות, שפגע קשות בעקרונות המוסר שלכם?

האם עליכם להביא את החשודים בפני בימ"ש? לתבוע אותם על הוצאת שם רע?

על פניו נראה שלא.

לגבי הנהגים בכבישי הארץ, הרי בתוך עמנו אנו יושבים (למרות אותם מקרי רצח שמקורם בניבולי הפה של נהג אחד או שניים).

לגבי שיחה בפארק שבמקרה נפלה על אוזנינו הכרויות – גם כאן ספק אם אפשר להוכיח שהמשוחחים כיוונו דברם לאוזנינו הכרויות, ושעל כן, ספק אם מקנה האירוע עילה לתביעה אזרחית או פלילית בגין לשון הרע.

 

אבל מה קורה בתחום הטוקבק, (תגובית, בעברית ותודה לאהרון) המשוב לפרסומים באינטרנט?

כאן נפל דבר – תקדים ראשון מסוגו בישראל נובע מהחלטת השופטת ד"ר אגמון אתמול בבית המשפט בירושלים שלפיו מרגע שהוכחה "כוונה לפגוע" בפלוני, על ידי טוקבקיסטים, מחוייבות ספקיות האינטרנט לחשוף את זהותם. לדעתה של השופטת המלומדת אגמון-גונן, "ניצלו הטוקבקיסטים את הבמה הזו באינטרנט לרעה", הסתתרו שם כאילו והייתה זו עיר מקלט והפיצו שמועות כוזבות ופוגעות בהקשר למתלוננת ובתה הקטנה.

 

בא כוחה של המתלוננת פנה לספקית האינטרנט ברק ולשירותי בזק בינלאומי וגם לפרויקט "תהיל"ה", כדי שאלו יחשפו בפני בימ"ש את זהותם של אותם טוקבקיסטים שהתבטאו בחופשיות יתרה, ומופרזת לטעמה של המתלוננת. לאחר סירוב לבקשה תוך הדגשת העובדה שמילוי הדרישה יביא להפרת חופש הביטוי והאוטונומיה של הטוקבקיסטים, נסב הדיון על מעמדם של טוקבקיסטים בעניין חוק לשון הרע ואמנם – השופטת המכובדת קבעה שכאשר לעוולה הנזיקית מתוספת "הכוונה לפגוע" ההופכת אותה לעבירה פלילית של ממש, מחייב האינטרס הציבורי את חשיפת הטוקבקיסטים תוך הגבלת חופש הביטוי שלהם, כדי שניתן יהיה למצות נגדם את הדין.

יש צורך להראות "כוונה לפגוע"; ואם מצליחים בכך הרי שזה מבסס חשד לעבירה פלילית במסגרת חוק לשון הרע.

 

עיקרו של דבר, מדובר כאן בפסק דין שפוגע בפרטיות כדי להגן מפני עבירה של לשון הרע, תוך שהוא מתייחס לאינטרנט כמו לפרסום בכל מדיה אחרת, לדעת ד"ר יובל קרניאל, שחוקר את לשון הרע באינטרנט. לעומתו, סבור ד"ר נמרוד קוזלובסקי, מומחה לדיני אינטרנט, שיש כאן התנגשות בין שתי נקודות מבט –

נקודת מבטם של הגולשים, שבעיניהם טוקבקים נתפשים כזירה שבה לא חלים כללי משחק. כלומר, בעיני הגולשים, פורומים, צ'טים וטוקבקים שונים במהותם אלו מאלו.

מנקודת המבט של המשפט, לעומת זאת – אין מקומות שמערכת המשפט איננה חלה עליהם ואין ערי מקלט מלשון הרע.

"אם עד היום התייחסנו לטוקבקים כמקום מוגן שבו איש לא יוכל לרדוף אחרינו, בא בית המשפט ואומר – גם כאן יש כללי משחק", לפי קוזלובסקי.

 

טוקבקיסטים יקרים – אנא שימרו נפשכם וחסכו מעצמכם את אי הנעימות הכרוכה ביישום חופש הביטוי. אפשר ואפשר לחשוף זהותכם וגם להוכיח שהייתה לכם כוונה לפגוע, גם אם סתם התלוצצתם…..

 

נקודה למחשבה: אם ניקח את התקדים של אגמון-גונן לקיצוניות, האירוניה היא שמחר יבואו לדוגמה יורשיו של ערפאת (סוהא או בתה זהרה) ויבקשו לתבוע את עלבונו של ערפאת לפי אותן אמות מידה שקבעה השופטת אגמון-גונן, תוך יישום מילולי של חוק לשון הרע. זוכרים? ערפאת אושפז בבית חולים בפריז ושכב על ערש דווי, והטוקבקיסטים חגגו על חשבונו…..

 

השופטת אגמון, מה יהיה אז? גם זה קרה לפני שנה….

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון  On 8 במרץ 2006 at 5:33 pm

    חברה מתוקנת אמורה לשלול הכפשה שלוחת רסן של אדם, ולשם כך נועד חוק לשון הרע. עקרונית אפשר בהחלט להגיש תביעת דיבה אפילו על דברים שנאמרו בעל-פה בכיכר העיר או בבית קפה, או נרשמו בכתב יד על דף שהודבק על לוח מודעות. אז מדוע שהטוקבק ("תגובית" בעברית) באינטרנט יהיה "אקס-טריטוריה" שבה מותר משה שאסור בכל במה אחרת??

    ובאשר לפסק הדין הספציפי, הנה תגובתה של משפטנית שעיינה ברשימה של תרצה:
    זה לא כל כך תמים כמו שהכותבת מתארת. הפסיקה כדרכה היא תולדה של הנסיבות הספציפיות – כשבטוקבק מישהו מגיב מספר פעמים, כל פעם בשם אחר וכותב על מישהי מסוימת ומזוהה (עובדת מדינה בכירה, נשואה ואם לתינוקת בת שנה) שהיא שוכבת עם גבר/ים אחר/ים ושבעלה איננו אבי הילדה, קצת קשה להיתמם ולהגיד שרק התלוצצנו על חשבונה, כמו שעשינו לעראפת…"

  • ערן בילינסקי  On 8 במרץ 2006 at 6:36 pm

    (הנה, הוספתי גם את שם המשפחה שלי, למרות שבקלות היה אפשר להגיע אליו תוך שימוש בכתובת הדואל ובקישור לאתר)

    לא חופש הביטוי הלך, אלא חופש ההשתלחות. טיעון המדרון החלקלק לא מחזיק מים כאן, ובתי משפט לא יאשרו בקשה לחשוף פרטיו של גולש לא מזוהה אלא אם כן הוא באמת עבר כל גבול, ועל גולשים כאלו, עם כל הכבוד, אני לא רוצה להגן. אני מתעב (מלה שאני ממעט להשתמש בה) את אלו שתחת מעטה אנונימיות פחדני משתלחים ומוציאים את דיבתו של הזולת, ובדרך הורסים לנו את מרחב השיחה הווירטואלי.

    ביקורת היא לגיטימית, אפילו כשהיא אנונימית, וככזו אני מאמין שתזכה להגנה משפטית. את המכה לחופש ההשתלחות (שהרי כבר אמרו לפני: On the internet, no one knows you're a dog) אני דווקא מקדם בברכה.

  • שפי  On 17 במרץ 2006 at 10:03 pm

    העיסוק בצד המשפטי של מחלת השימוש בשם בדוי הוא כמובן רק קצף על פני המים, כמעט הסחת דעת. יש לנסות לרדת לחקר מהותו של הוירוס הזה. ניסיתי קצת כאן:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1463142

    עוד מעט פסח, אז בעברית כשרה לפסח ניק זה חַייזַרְזִיר. ולחייזרזיר יש תמיד עורב שאצלו הוא הולך.
    ככל שמסת הכתיבה תעבור מהנייר לאינטרנט כך אתרים מסחריים (מסוג ynet nrg וכו'), ובמוקדם או במאוחר גם אתרי הבלוגים יפסיקו לאשר כתיבה בשם בדוי. כמו בעיתונות המודפסת. בינתיים אין להם ברירה, בינתיים הם בנויים על האקשן של העולם התחתון הזה.
    אסור לשכוח שהחייזרזירים הם בסך-הכל מה שבשפת עיתוני הספורט נקרא 'קומץ'. רוב רובו של הציבור, כן, גם רוב-רובו של הציבור הצעיר לעולם לא ייקח חלק בזה.
    כמו שההתנחלויות בשטחים סופן להתפרק (כי לידתן בחטא), או כמו שהתנועה הקיבוצית גמרה את הקריירה (בגלל שהיא היתה "קהילה"), או הכַּתוֹת למיניהן שצצות ונעלמות אחרי הגשם, או כמו שמתברר שהפרוזאקים למיניהם הם הרסניים וגורמים לאלימות – זה רק עניין של זמן.
    הפער בין הפוטנציאל של האינטרנט לבין מה שהוא בינתיים, מזכיר לי כל הזמן את הקושי המתמטי להבדיל בין אפס לאינסוף.

  • תרצה הכטר  On 2 באפריל 2006 at 1:11 pm

    הרשות השופטת היא גוף ערטילאי אבל השופטים הם בשר ודם. חלקם הסתגלו לרעיון שהאינטרנט הוא מרחב ציבורי מובחן ואם חפצים אנו באוכלוסיה פחות פסיבית עלינו להבין שצריך לשמור על הנכס הזה שנקרא זכות התגובה האנונימית. פרויד בזמנו אמר שצריך לתת פורקן לתסכולים ולשחרר את התת מודע ממעמסת יתר. האנונימיות ברשת היא המסיכה המאפשרת זו כפי שהבדיחה והסטירה היא המסכה הלגיטימית בדרך כלל של הסטיריקנים המבטאים רחשי ליבו של הציבור. אלא שבכל מדינה רואים אחרת את הסאטירה והבדיחה (בעיקר הפוליטית) ובכל מקום מגיבים אחרת לתביעה בגין לשון הרע בעקבות סאטירה. דוגמאות לא חסרות לכאלו שפנו לבתי משפט משום שלא הסכימו לאפשר לסטיריקנים להחצין את חסרונותיהם. ברור שמנקודת מבט זו יש ועוד איך מקום להרהר בתקדים שמחסל במחי יד אחת את עקרון הפורקן המתאפשר בתגוביות.

  • שפי  On 9 באפריל 2006 at 6:58 pm

    "פרויד אמר"! וואו! בדיוק מ.ש.ל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: