סטנדאפ בסוף העולם

היא אלילה, סטנדאפיסטית שהגדירה מחדש את האלמנטים שמהם עשוי הומור של נשים…. קבלו את אם הסטנדאפיסטיות מן הזמן המודרני – רוזאן בר.rozan bar

מוקדש לכל הנשים שעומדות על הבמה כדי להצחיק קהל, ובעיקר, כדי להרגיל את הציבור לנוכחותן של נשים כסטנאפיסטיות. שכן אין זה מובן מאליו שנשים תחדורנה לתחום שהחל לפני כמאה שנים ויותר בארה"ב, שכולו נשלט על ידי גברים.

 

 

ויש לכך הסבר סוציולוגי-אנתרופולוגי וגם אבולוציוני.

בהיסטוריה האנושית הכמיהה להישרדות יצרה חלוקת עבודה די טבעית בין נקבות וזכרים. הנקבות בורכו ברחם. כיוון שכך, הן תלדנה ילדים. המציאות והטבע קבעו שאישה תתמקם בבית ותעסוק בענייני גידול המשפחה. מובן שהאופק של האישה דאז היה די צר והגבר היה איש העולם הגדול. כך נדחקה האישה לפינה שלה בבית, שם היא ניצחה על התפריט ועל חינוך הילדים וגידול בעלי החיים הצמודים לבית, לרבות החקלאות הבייתית. אלו היו הנושאים שעניינו אותה. גם לנשים אלו היה צורך להשתחרר ולצחוק מדי פעם. מי שהרים את הכפפה והצחיק אותן היו הגברים. לעתים הן השתתפו במעגל הגברים כשומעות פסיביות. לעתים הן נשלחו למטבח בזמן שהגבר הצחיק את חבריו בבדיחות "גסות". תחום שבוודאי היה לא פוליטיקלי-קורקט עבור הנשים.

תקופה ממושכת של הדרת הנשים מהמרחב הציבורי הזה עשתה את שלה גם במובן הסוציולוגי וגם במובן האבולוציוני.

כיום כבר כמה עשרות שנים שנשים מנסות לשבור את תקרת הזכוכית הזאת לאחר שהפכו לשוות בין שווים. כמי שיצאו מהמסגרת ההיסטורית שבה שהו מיליוני נשים בעבר, ידן בכל ויד כל בן. לטוב ולרע. תחילה, הסטנדאפיסטיות התקבלו בהרמת גבה. מה להן ול"בדיחות גסות", לדוגמה? אך הנחישות של הנשים לחדור לכל תחום "גברי", למצות את הפוטנציאל שלהן מחוץ למסגרת ההיסטורית של הבית, גרמה למהפך תודעתי. וטוב שכך.

סיפורה של רוזאן בר

בר הייתה "עקרת הבית הנואשת הראשונה" בטלוויזיה.  ,הצחוק הסווה את הזעם שדחף את בר קדימה", כך נטען. היא נולדה למשפחה יהודית במדינת יוטה. נשרה מהתיכון. בגיל 18 הרתה וילדה ואת התינוק מסרה לאימוץ. לאחר מכן נישאה וגידלה שלושה ילדים בקראוון. היא עבדה כמלצרית ומדי פעם בפעם הביאה הבייתה לקוחות… הכישרון שלה בתחום ההומור התגלה בעבודה – היא ידעה לספר בדיחות ולהצחיק. זה הוביל אותה לתחום שממנו יכלה להתפרנס בכבוד – להיות סטנדאפיסטית. תחילה ב"קומדי סטור" בלוס אנג'לס.

הסדרה הטלוויזיונית "רוזאן" הייתה להיט ושודרה תשע עונות רצופות.

יש חשיבות לפריצת דרך, אך מעבר לכך, כאשר יש המשכיות והתופעה אינה נחשבת כאיזוטרית, אי אפשר שלא לטעון שהתקופה והתרבות עשו את שלהן. הקהל היה מוכן ובשל להגיב בחיוב להופעות של נשים מעל במות בידור, במופע של שחקן בודד. הנשים היו בשלות להופיע בפני קהל ול"גזול" מהגברים את הראשוניות או לפחות להשתוות אליהם, כבדרניות בחסד.

אם כיום קשה לדמיין תקופה שבה התופעה החלוצית התקשתה להתמסד כתופעה מקובלת ומבוקשת, ראוי לפחות להכיר כמה מן הדמויות ששינו את ההסיטוריה ואת התרבות המערבית, ללא דרך חזרה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: