סטנדאפ בסוף העולם

היא אלילה, סטנדאפיסטית שהגדירה מחדש את האלמנטים שמהם עשוי הומור של נשים … קבלו את אם הסטנדאפיסטיות של הזמן המודרני – רוזאן בר. היא חלוצה שממנה שאבו נשים מערביות, גם בישראל, ביטחון ואומץ לשבור את תקרת הזכוכית של ההיסטוריה.

רוזאן בר – קרדיט: ויקיפדיה

בהיסטוריה האנושית הכמיהה להישרדות יצרה חלוקת עבודה די טבעית בין נקבות וזכרים. הנקבות בורכו ברחם. כיוון שכך, הן תלדנה ילדים. המציאות והטבע קבעו שאישה תתמקם בבית ותעסוק בענייני גידול המשפחה. מובן שהאופק של האישה דאז היה די צר והגבר היה איש העולם הגדול. כך נדחקה האישה לפינה שלה בבית, שם היא ניצחה על התפריט ועל חינוך הילדים וגידול בעלי החיים הצמודים לבית, לרבות החקלאות הבייתית. אלו היו הנושאים שעניינו אותה. אבל גם לנשים אלו היה צורך להשתחרר ולצחוק מדי פעם. מי שהרים את הכפפה והצחיק אותן היו הגברים. לעתים הן השתתפו במעגל הגברים כשומעות פסיביות. לעתים הן נשלחו למטבח בזמן שהגבר הצחיק את חבריו בבדיחות "גסות". תחום שבוודאי אינו פוליטיקלי-קורקט עבור הנשים.

ויש לכך הסבר סוציולוגי-אנתרופולוגי, וגם אבולוציוני. את ההמשך אני מקדישה לכל הנשים שעומדות על הבמה כדי להצחיק קהל, ובעיקר, כדי להרגיל את הציבור לנוכחותן של נשים כסטנאפיסטיות. שכן אין זה מובן מאליו שנשים תחדורנה לתחום שהחל לפני כמאה שנים ויותר בארה"ב, שכולו נשלט על ידי גברים.

תקופה ממושכת של הדרת הנשים מהמרחב הציבורי הזה עשתה את שלה גם במובן הסוציולוגי וגם במובן האבולוציוני. מזה עשרות שנים, לאחר שהפכו לשוות בין שווים, נשים מנסות לשבור את תקרת הזכוכית הזאת . כמי שיצאו מהמסגרת ההיסטורית שבה שהו מיליוני נשים בעבר, ידן בכל ויד כל בן. לטוב ולרע.

תחילה, הסטנדאפיסטיות התקבלו בהרמת גבה. מה להן ול"בדיחות גסות", לדוגמה? אך הנחישות של הנשים לחדור לכל תחום "גברי", למצות את הפוטנציאל שלהן מחוץ למסגרת ההיסטורית של הבית, גרמה למהפך תודעתי. וטוב שכך.

סיפורה של רוזאן בר

בר הייתה "עקרת הבית הנואשת הראשונה" במופעי טלוויזיה.  "הצחוק הסווה את הזעם שדחף את בר קדימה", כך נטען. היא נולדה למשפחה יהודית במדינת יוטה. נשרה מהתיכון. בגיל 18 הרתה וילדה, ואת התינוק מסרה לאימוץ. לאחר מכן נישאה וגידלה שלושה ילדים בקראוון. היא עבדה כמלצרית ומדי פעם בפעם הביאה הבייתה לקוחות… הכישרון שלה בתחום ההומור התגלה בעבודה – היא ידעה לספר בדיחות ולהצחיק. זה הוביל אותה לתחום שממנו יכלה להתפרנס בכבוד – להיות סטנדאפיסטית. תחילה ב"קומדי סטור" בלוס אנג'לס. הסדרה הטלוויזיונית "רוזאן" הייתה להיט ושודרה תשע עונות רצופות.

התרבות המערבית בתחום זה השתנתה ללא דרך חזרה

יש חשיבות לפריצת הדרך של הסטנדאפיסטית רוזאן בר. יחד עם זאת מה שקובע הוא מומנטום והמשכיות. כאשר לתופעה יש המשכיות והיא אינה נחשבת כאיזוטרית, קשה לקבל את הטענה שהתקופה והתרבות לא עשו את שלהן. מכאן ואילך הקהל היה מוכן ובשל להגיב בחיוב להופעות של נשים מעל במות בידור, במופע של שחקן בודד. הנשים היו בשלות להופיע בפני קהל ול"גזול" מהגברים את הראשוניות או לפחות להשתוות אליהם, כבדרניות בחסד.

תום יער. קרדיט: ויקיפדיה

אם כיום קשה לנו לדמיין תקופה שבה תופעה חלוצית זאת של רוזאן בר התקשתה להתמסד כתופעה מקובלת ומבוקשת, ראוי לפחות להכיר כמה מן הדמויות ששינו את ההסיטוריה של ההומור ומופעי הסטנד-אפ, כתחום השייך לגברים בלבד. קבוצה של סטנדאפיסטיות ונשים מצחיקות בישראל, חלקן ידועות וחלקן פחות – ביניהן רותם אבוהאב, עדי אשכנזי, יעל לבנטל, ליטל שוורץ, תום יער, לאה לב, מור חן, הדר לוי וחברות נוספות. חלקן כבר ממש אושיות מדיה עם מאות אלפי עוקבים שרק עולות ונחשפות לכולנו מידי יום.

קבוצת נשים שמדברות על כל הנושאים שמעניינים אותנו – בלי פילטרים, בלי מסיכות, בלי צנזורה. וכך הן מתחייבות ועושות בחינניות המצולמת היטב, וכל הכבוד להן על כך. מה גם שהן התאימו את עצמן לפורמט האינטרנטי בצורה מדהימה, עם פינות, טיפים, אתגרים מצולמים ועוד. הן לומדות מהר את הטרנדים והרלוונטיות. מחזקות את כולנו הנשים וכמובן שגם גברים מוזמנים להתחבר ולצחקק עלינו, האי אנחנו לא אוייבים. להיפך! זהו פירגון הדדי לשני המינים המובילים.