שתיקה שאומרת דרשני

ערב יום כיפור 2005 (תשס"ו) הקדיש הערוץ הראשון שתיים-שלוש תוכניות למלחמת יום כיפור. גם בגלי צה"ל דיברו על מלחמה זו.
יומיים לפני חול המועד סוכות נערכה אזכרה לחללי מלחמת יום כיפור בהר הרצל בנוכחות שאול מופז ודן חלוץ. במבזקים של YNET צויין בקצרה המשפט המרכזי בנאומי שני המנהיגים הללו, שחוו את מלחמת יום כיפור על בשרם.
פרט לכך, לא הוקדש ולו מאמר ענייני אחד, אף לא כותרת חדשותית אחת לנושא בעיתון "לאנשים חושבים" – "הארץ".

הבוקר גיליתי שאני לא לבד ושישנם מאוכזבים נוספים – קוראים אחרים, האחד מירושלים והשני מגבעת עדה, מתרעמים במדור "מכתבים" של עיתון "הארץ" על מערכת העיתון שלא טרחה לאזכר, לכתוב ברמז כלשהו על "אותה מלחמה נוראה שפרצה ביום כיפור 'ההוא'". התרעומת מוצדקת השאלה היא האם יש סיבה בדוקה לכך?
 
שכחו? לא יכול להיות. יש אירועים דרמתיים מתחום ההוריקנים ושפעת העופות ומתחום הספורט וטיולי החגים ואפילו מתחום מזג האוויר. למרות זאת, את מלחמת יום כיפור לא שוכחים. הדור שלחם אז עדיין חי בקרבנו.
 
יכול להיות שלא הוזמנו כתבים מעיתון מסויים ליום הזיכרון ה-32 ל-2,500 חללי מלחמת יום כיפור בהר הרצל? אולי.
 
כידוע, מחקר הדוקטורט שלי עוסק במלחמת יום-כיפור ובמיתוסים שצמחו על בסיס הטראומה שקשורה בנסיבות פרוץ מלחמת יום כיפור. גם אני עוקבת בדריכות אחר סוגי הזיכרונות המועלים מדי שנה בעיתונים ובספרות קרוב ליום הזיכרון הממלכתי לחללי המלחמה "ההיא".
 
לא מדובר בקשירת קשר מזימתי נגד העלאת זכרה של מלחמת יום כיפור. לדעתי מדובר כאן באפקט הספינינג הידוע ואולי גם בתופעה מדאיגה של היגררות אחרי העיתון המוביל במדינה.
 
העיתון המוביל במדינה מבחינת היקף תפוצתו היומית, ידיעות אחרונות שמו, הוא עיתון מסחרי. עליו לקדם אינטרסים כלכליים ועסקים תקשורתיים שבבעלות משפחת מוזס. בין היתר, בשנת 2003 יצא לאור ספרם של רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור: זמן אמת. מכירת הספר, כמו גם יכולתו של ברגמן לדבר בשטף ובאופן דרמתי על ממצאים, קלטות והקלטות מהחווה הסינית, שירתו היטב את מפעליה של משפחת מוזס, כולל הוצאת הספרים אך גם העיתון ידיעות, והמדיה הישראלית בכללותה. הריצו את הנושא שנה שנתיים וזהו.
 
אני טועה? נדמה לי שלא. הייתה סיבה לזכור את מלחמת יום כיפור במלאת שלושים שנה לפרוץ הקרבות. הייתה סיבה נוספת מדוע צריך להעלות את הנושא באופן נרחב גם במלאת 31 שנה למלחמה, כשהדיו של הספר של ברגמן ומלצר על מלחמת יום כיפור עדיין היו טריים – ואינני טוענת חס וחלילה שהספר הוא קלישאה או פרויקט של מה בכך שכל מטרתו הייתה להריץ את מכירות בית ההוצאה לאור של משפחת מוזס – גם עיתון הארץ הקדיש מאמרים וכתבות לזכר המלחמה ויום הזיכרון הממלכתי לחלליה.
 
כל זה מחשיד את העיתונות שלנו בהליכה אחר עיתון יומי אחד כמי שקובע את הטון, עיתון ידיעות אחרונות. אין זה מוגזם לחשוד שלמען התחרות מקדישים משאבים ולמען המורשת הלאומית לא נשאר כסף בקופה (או לא נחוץ להשקיע בזה) כדי לכתוב ולא כתבה קצרצרה – ולא מבזקון – על הטקס בהר הרצל לציון 32 שנה למלחמת יום כיפור, שנת 2005.

סיבות נוספות בודאי ישנן; ואולי יואילו עורכי עיתון הארץ לפרט אותן לפנינו. בינתיים, אם הסיבה שצוינה כאן נכונה, אבוי לנו כציבור צרכני תקשורת ושומרי המורשת הלאומית.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מודי  On 20 באוקטובר 2005 at 7:26 pm

    נכון ש"ידיעות אחרונות" הוא העיתון הגדול והדומיננטי ונכון שיש לו אינטרסים כלכליים ברורים, אבל זה לא יכול להיות ההסבר לכל התופעות. זה מבט קצת שטחי לראות הכל מבעד לנקודת המבט שטוענת כי האינטרסים הכלכליים של ידיעות אחרונות מניעות את התקשורת והתרבות הישראלית.
    כמו שכתבת לפני שנתיים העיתונים "חגגו" את המלחמה בשל התאריך העגול ובגלל הוצאות הספרים (ובגלל סיבות אחרות: הקלטות ועדויות נוספות על אופיו הלא-ממושמע של אריק שרון ועל התעלמויותיו מכל גורם סמכות)
    רצית הסברים מדוע השנה היתה התעלמות יחסית: ראשית ה"חגיגות" מלפני שנתיים, שהחלו כמה ימים לפני יום כיפור ונמשכו כמה ימים לאחריו, הביאו את הכותבים, העורכים והקוראים ל"שובע" מהנושא. קשה בכל שנה להקדיש כל כך הרבה עמודים לאותו הנושא בלא חידושים. הסבר נוסף: אם לפני שנתיים עמד יום כיפור בסימן שלושים שנה למלחמה, השנה עמד יום כיפור בסימן "חשבון נפש" פנים-חברתי שלאחר ההינתקות.
    מסיבות אלה, בין השאר, מיעטו העיתונים לעסוק במלחמה והטלוויזיה הציגה בעיקר שידורים חוזרים

  • תרצה הכטר  On 22 באוקטובר 2005 at 1:38 pm

    ההנתקות תופסת מקום נכבד בחשבון הנפש הלאומי במיוחד ביום כיפור שהוא יום חשבון נפש. אך לא עד כדי כך שמלחמה שזעזעה את הציבור בישראל ושינתה הרבה נורמות בסיסיות בחברה הישראלית תצויין בטקס אזכרה ממלכתי אך לא בעיתונות.

%d בלוגרים אהבו את זה: