משחק מכור


לקראת ההתנתקות. נכון לעכשיו זהו "משחק מכור" – תחרות בין ה"מכורים" ל"מתמכרים".

הראשונים היו, כמדומני, תושבי הגוש והשומרון. יריית הפתיחה במשחק המכור נורתה מהתותח שלהם בצורה של הפגנות שהחלו לפני שנה לערך, שיצאו חוצץ נגד החלטת הממשלה על מדיניות ההתנתקות. ומאז נמשך ה"פייט" בדינמיקה של קצב מואץ עד מתון וחוזר חלילה, שמשקף את מצב הרוח הלאומי. ה"פייט" כובש לו את הרחוב הישראלי, מגיע למחסומים (כיסופים היום), ומפרנס את סדר יומנו בדרכים שונות ומשונות. מהצד האחד, יוזמים, נוקטים ומבצעים אנשי הגוש ("המכורים") מהלכים  ומהצד האחר – מגיבים כמעט באותה מטבע התומכים בהתנתקות (ה"מתמכרים"). הם בודאי לא רוצים להצטייר כ"מתמכרים" לתוכנית הממשלה, שעושים מאומה, …
מעניינת ההתארגנות של ה"מפקד הלאומי" ל"רונדו" – שיירת מכוניות בעד ההתנתקות שיצאה מכפר סבא ביום שישי האחרון, תחת הכותרת "שיירת רכבים כחול-לבן",


אז ראינו במקומותינו את ההפגנות בעד  – הפגנות של תמיכה בתוכנית ההתנתקות. גם סרטים בצבעי כחול לבן הוצמדו לעמודים בצידי מדרכות, על גבי קירות של מבנים ציבוריים, על פרטי לבוש, על אנטנות של מכוניות וכיו"ב, וזאת רק לאחר שהנוף האורבני התמלא בצבע הכתום על גבי סרטים ופרטי לבוש, על שיחים בכניסה לירושלים וכן הלאה. מלבד מה שזה עושה לתומכי ומתנגדי ההתנתקות, זוהי עדות לעידן שבו השטחיות מולכת בכל. 
 
האם יש לצדדים איזו משנה סדורה , איזו אג'נדה ממשית או אידיאולוגיה מנומקת (פרט להבזקים פה ושם על ארץ ישראל השלמה, והשואה לא עלינו)? מישהו שמע מדוע ההתנתקות "טובה ליהודים" או מדוע איננה טובה כל כך כפי שהמתנגדים טוענים? וחשוב מכך – מישהו ביקש לדעת או העלה מחשבות באופן וולונטרי באיזו מידה, מדיניות ההתנתקות היא מעשה דמוקרטי, מנומק, שנתמך בהגיון היסטורי יהודי-ישראלי בריא? גם בראיון שנתן ראש הממשלה, שרון, לרינה מצליח בערוץ 2 אתמול (אגב- ערוץ 2, ב"פגוש את העיתונות" זכה בבלעדיות על ראיון זה), גם שם לא התאמצה המראיינת, מצליח, לשאול על אידיאולוגיה ותכנים וכך הוחמצה ההזדמנות שלו לספק תשובה עניינית וברורה מדוע ההתנתקות טובה ליהודים.

כמעט שאבדה תקוותנו לזכות במענה מעמיק דרך כלי התקשורת, בחוגי בית או בפורומים מתוכננים בפני קהל מוזמן. מי יודע? יכול עוד להיות שכנגד כל הסיכויים תתפוגג האפלה הזו. אולי התפילות שהתקיימו לאחרונה ליד הכותל המערבי, טרם המצעד ההמוני לגוש קטיף בשבוע הבא יובילו לזה??.
 
השאלה איננה גחמתית, היא צפה ועולה [אצל מספר מועט מדי של ישראלים] –
מה מחזק את ידי האנשים בעד או נגד ההתנתקות? באיזה נרטיב מחזיק המחנה שבעד ומהו הנרטיב של המחנה שכנגד? באיזה עוגן מנסים אלו ואף אלו להיתלות?
 
לחילופין – אם אין נרטיב, אזי לאן עשויה המחאה והאנטי-מחאה לגלוש?
באילו אמצעים תזזיתיים עוד ישתמשו ויגיבו?
 
יושבים להם צלמים, אנשי המדיה, בהמוניהם וממתינים לאוצר בלום שאולי ייפול לידיהם, איזושהי דמות של חייל סרבן, או משהו בדומה לזה שיספק למדורי הסטיריקנים חומר לעיצוב האייטם התורן.
 
אני שואלת את עצמי, לאן כל זה מוביל?

אז תהיה עוד צעדת מחאה המונית, ואחר כך עוד תפילה המונית; ואז יופיעו עוד קטעי הומור וסאטירה.
מה כל זה משנה לקובעי המדיניות שאמרו את שלהם ונכון להיום, התוכנית יוצאת לפועל?
הרי שעון החול מבשר לנו מידי יום ביומו את מניין הימים שעדיין נותרו עד ל… התנתקות.
 
מטריד מאוד.
אבל מה? המשהו החמקמק הזה שקשה לשים עליו את האצבע כבר נלכד על ידי חושיהם החדים של מעטים מבינינו. שהרי לא מתאים לנו, עם הספר, להפוך כל מצב לאומי בעייתי למעין קמפיין בחירות שבו האמצעים השיווקיים כובשים כל חלקה טובה – כהבל רוח המשרת מתמודדים על ייצוג ציבורי. 
מישהו דיבר לאחרונה על ההתנתקות תוך שימוש במושגים של "תוכנית החלוקה" או "חלוקת הארץ"; מישהו ניסה לשתול מושגים כגון "מדינת ישראל" נגד "מדינת ההלכה" אבל כל זה נוחת על הקרקע כמו פתיתי שלג ביום חמסין, שבקושי נודע מקום התמוססותם. בקיצור, זה לא זה.
 
אילו רק אפשר היה לעצור לרגע את מחוגי הזמן ולנסות לחדד את החושים עוד קצת על מנת להספיק בזמן שעוד נותר לנו עד להשלמת ההתנתקות, להנביט ממד ממשי לתהליך ההתנתקות להעניק לו את הערך הראוי לו, להעניק לו מהות, יותר עמוקה ומשמעותית…

                                                              *********************************

בעולם המושגים היהודי ישנו סיפור על שלמה המלך שפסק שיש לבתר את התינוק ולמסור את חציו לאשה הטוענת לאמהות ואת חציו הנותר, לשניה הטוענת אף היא שהתינוק הנו פרי בטנה. בין שתי הנשים הייתה פעורה תהום. אך הן הובאו לפני המלך שלמה בציפייה למוצא פיו, שהרי הוא היה החכם שבאדם. אבל שתיהן דיברו על אותו תינוק.

בשלב זה של תהליך ההתנתקות נראה שלתינוק אין זהות ברורה. כל צד, כל אינטרס, והתינוק שלו. לכל צד במאבק מתוקשר זה נדמה שהדבר הוא בנפשו הוא.

צריך להגדיר מיהו התינוק של כולנו, ולברר כיצד לפעול כדי שהתינוק יחיה.  

כפי שהדברים נראים כיום השיח והשיג מביישים את שני הצדדים. 
הדיון המיוחל בושש לבוא. חישוב הפיצויים ומספר כווני האוויר בנכס החדש וצורת הנוף שנשקף מחלונותיו, הם משאת נפשו של מי שלא היה לו תינוק שאותו הוא משאיר מאחור. מאידך, מי שאינו מוכן להשאיר רכושו מאחור, מדמה לעצמו שזהו תינוקו האמיתי. גם בקרב המחנה שכנגד, פועלים שיקולים לא פחות אינטרסנטיים לגבי עצמו, והוא מעלה חרס בידיו כשמגיע תורו לתבוע עלבונה של אם התינוק "האמיתית". כל שעלה בידיו לעשות עד כה הוא להשיב מלחמה שערה על ידי חיקוי-קונטרה של מהלך המתנגדים להתנתקות.

כך לפחות נדמה לי – במדינת המשחק המכור, המכורים וגם המתמכרים אינם בשלים להשתחרר ממעמדם הלא דמוקרטי קודם כל.
 
רק בשלותם של כל הצדדים תנביט ערך משותף ויקר שקושר את כולם לדיון דמוקרטי, ענייני ומהותי.

במידה והבשלות תתמהמה, כולנו נפסיד – ושר ההיסטוריה, הוא כבר ידאג להשכיח את קורותיה של ההתנתקות, של אותו משחק מכור ולא תבונתי, שבו השחקנים הראשיים הם כולנו.

יהיה זה סיפור בלהות על קבוצות של אנשים נטולי פנים, והוא יישכח במהרה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: