התנתקות פינוי והתנגדות "דה לוקס"

נכון ששר ההיסטוריה נוהג לצחוק על כל המתנבאים למיניהם.

נכון שאין מצב שהיסטוריה חוזרת על עצמה אבל תמיד יש סיכוי שזה יקרה.

אינני מנסה לשכנע לגבי מה שיקרה בעוד חודשיים לערך בתקופת פינוי יישובי גוש קטיף. אבל דבר אחד ארצה לטעון בכל זאת –  במובן מסויים ישנה וודאות שמודל ימית לא יחזור על עצמו. 

ב- 18 באפריל 2004 פירסם משרד ראש הממשלה בישראל מסמך רשמי הכולל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים.  ב-28 במאי מאשרת הממשלה תיקון לתוכנית. ב- 26 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תוכנית ההתנתקות". תושבי היישובים ברצועת עזה וצפון השומרון הביעו התנגדות נחרצת נוכח ההצבעה של חברי הכנסת בעד התוכנית וביקשו לבסס עמדותיהם בנימוקים שונים. בבסיס המחלוקת, שבין התושבים שיישוביהם יתפנו בהתאם לתוכנית ההתנתקות לבין גופים חברתיים אחרים בישראל, מצויים הבדלי תפיסות ואידיאולוגיות.
המחאה של מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון נתמכת רובה ככולה בטיעונים שבבסיסם בולטת זיקה היסטורית בין העם היהודי לדורותיו לבין ארץ-ישראל ותפיסת עולם שלפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים, ב- 12 בספטמבר 2004, נשאו המשתתפים כרזות ונישאו נאומים.  יושב-ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, הקריא מסמך שנערך באופן דומה לעשרת הדיברות, שבו נכלל, בין היתר, "לאו לעקירת ישובים שהינה עוול אישי ולאומי".  הרב שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל", והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה: את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם".
בני נוער צעירים חדורי אידיאולוגיה, שמשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו אף הם נגד תכנית ההתנתקות בהקימם את תנועת "נוער הגבעות".  בהפגנה נגד תוכניתו של שרון, נשאו חברי התנועה כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר והפעם על כל הקופה – אנחנו לא מוותרים".
מקרה קודם של פינוי חבל ארץ מיושב – הראשון בתולדות ישראל –  התרחש בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, כאשר ממשלת ישראל, בראשותו של מנחם בגין, חתמה על התחייבות כזו במסגרת הסכם קמפ-דיויד, 1978. ההחלטה המשותפת של נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, לחתום על הסכם השלום בין שתי המדינות, אושררה באפריל 1979 על ידי כנסת ישראל; תהליך המשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכם שלום זה בין ישראל למצרים החל לקרום עור וגידים בסוף 1977, ארבע שנים לאחר מלחמת יום-כיפור. לפי תנאי ההסכם התחייבה ישראל לסגת מחצי-האי סיני ולפנות את יישובי חבל ימית, ובדומה לסערת הרוחות שהתעוררה בעקבות תוכנית ההתנתקות של 2004, גם אז סערו הרוחות בישראל.
בהשוואה בין שני המקרים בולטת העובדה שהטיעונים שהועלו נגד ה"נסיגה" מסיני בתחילת שנות ה- 80, ומן הסתם גם אלה שתמכו בה, התבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים, נרטיבים, פרשנויות ולקחים שהפיקו קבוצות מובחנות בישראל מאירוע טראומתי קולקטיבי אשר התרחש בישראל ארבע שנים טרם החתימה על הסכם קמפ-דיויד, במלחמת יום-כיפור (אוקטובר, 1973). בשונה מהנסיגה מסיני, הרי שלא קיימת "טראומה לאומית" "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא בסמוך לתוכנית ההתנתקות (2004/5). אין זה הבדל של מה בכך, במישור של מיתולוגיזציה בקונטקסט של חברה שסועה עקב קונפליקט אידיאולוגי.
סביב מלחמת יום-כיפור נבנו נרטיבים שהלכו ונחרטו במהלך הזמן בזיכרון של החברה בישראל; בתקופת פינוי ימית היו אלה בחזקת נרטיבים מיתיים "חיים". ככלל, מרבית התפיסות והעמדות בישראל כלפי הסכם קמפ-דיויד, וכלפי התחייבות ישראל לפנות את סיני, שיקפו מגוון של משקעים ערכיים שמקורם בתפיסת מלחמת יום-כיפור כטראומה, ואף הזינו אותם.
לא רק שמלחמת יום-כיפור נתפסה על ידי רבים כאירוע טראומטי, אלא מלחמה זו גם הזינה תשתיות אידיאולוגיות מובחנות של זרמים חברתיים בישראל; אידיאולוגיות מובחנות אלו הפכו לבסיס תודעתי אשר סיפק גיבוי לעמדות השונות – ואף היריבות – בתקופת התמודדות עם הפינוי העתידי של חצי האי סיני וימית. ממרחק של כשש שנים הפכה הטראומה המיתולוגית של מלחמת יום-כיפור למקור לא-אכזב של לקחים, שעליהם ביססו חוגים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד ההחלטה לפנות את סיני ואת היישובים בחבל ימית.
"הזדמנות היסטורית" שכזו לא נשנתה למתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון. ניתן לשער שבאין טראומה לאומית "טרייה" וזמינה בזיכרון הלאומי של בעלי הפלוגתא סביב תוכנית ההתנתקות 2004, נראה התפתחויות מסוג שונה לגמרי מאלו שהתרחשו בעת ביצוע פינוי סיני וימית כפי שהותנה בהסכם קמפ-דיויד.
 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • sbv  On 19 ביוני 2005 at 8:19 pm

    התפוצצו כאן כמה אוטובוסים ומסעדות ומועדונים, אם לא שמת לב

%d בלוגרים אהבו את זה: