הומור זה לא צחוק!

מי שכתב את המאמר בעברית הרג את הפואנטה!!  פשוט הרג אותה…
 
ומדוע? משום שהומור זה עניין רציני.
 
קראתי בספקנות רבה את כותרת המישנה בעיתון – לא ידוע מי אחראי למותה של הבדיחה, האם פצצת האטום אחראית לכך, האם האינטרנט???
 
משהו שידר לי שיש כאן באג רציני וצריך לברר מה מקורו.
התלבשתי על מנוע החיפוש כדי לחפש את הכתבה המקורית וכמובן שלא הופתעתי לראות כיצד התבלבלו היוצרות בתרגום לעברית. 
אין בכוונתי כאן להשוות בין התרגום לבין המקור אלא להרגיע את קוראי. נא לא להיבהל, הבדיחה לא מתה. אולי סגנונה השתנה.
 
בכתבה המקורית אומר וורן סנט ג'ון –
 
"ההומור תמיד היה חלק אינטגרלי של החיים – לדוגמא, ביוון העתיקה היה מועדון של קומיקאים שנקרא קבוצה של 60 שנפגשה באופן קבוע במקדשו של הרקולס….
" יחד עם זאת, הבדיחה הנרטיבית שצריך להכריז על בואה ידעה ימים טובים יותר, ימי הזוהר שלה היו שנות ה-50. היא הלכה ודעכה ואת מקומה תופסת הבדיחה הצינית, ויש לכך מספר סיבות:
 
אנו חיים בקצב רצחני, בחוסר וודאות רבה, אין לנו זמן לנשום, אז למי יש זמן לשמוע סיפורים??? אז לומר שימיה של הבדיחה הגיעו לקיצם? הרי יש כאן בעייה של הבנת הנקרא.
 
ההומור השחור והאירוני, הומור שנועד כדי להתמודד עם מצבים  קשים, כדי להקל על הסבל שלנו, בולט היום יותר מאי פעם. כל מה שהשתנה הוא אם כן, השכיחות הגבוהה של ההומור השחור, הסאטירי, לעומת בדיחות האבסורד.
 
ג'ון מוריאל, שחקר את ההומור לאורך ולרוחב, מסביר את השינוי על בסיס כניסתן של נשים לעולם העבודה – גורם מלחיץ שמגביר את התחרות בין אלו ששואפים לטפס בהיררכיה הארגונית וההומור משמש את המשתתפים בעולם התחרותי והמלחיץ – נשים וגברים כאחד. 
 
האנתרופולוג אפטה היה בוודאי אומר שבעבר מי שקבע מה מצחיק היה הגבר.
נשים לא הצחיקו? שקר וכזב. פשוט לא נתנו להן הזדמנות להופיע במרחב הציבורי. כיום הן מופיעות כסטנדאפיסטיות בעולם המודרני, והן עושות את העבודה בכלל לא רע.
 
לפי פרויד, מה שנחשב בעבר לגורם משמעותי בצורך להתבדח היה כל דחף שצריך היה להדחיק אותו, משום שלא נכון היה לפרקו בפומבי אלא כשהוא עוטה מעטה סגנוני של הומור.
הצורך המיני של הגבר היה אחד הגורמים הבולטים ביותר ליצירת בדיחות גסות לפי פרויד.
 
חוקרים פמיניסטיים עלו על האלמנט הזה. כיום אופי הבדיחה משתנה, הם טוענים, היא לא מתה. כולנו חייבים לתקשר עם הסביבה המיידית שאיננה המשפחה אלא סביבת העבודה.
מי שרוצה להיות בסדר עם אחרים, עושה זאת בדרך הומוריסטית וכיום לא רק גברים זקוקים לכלי הזה; נשים וגברים כאחד מוצאים עצמם יום יום באותם מצבי לחץ בעבודה.
 
בעצם, ימי הזוהר של הבדיחה המסורתית, בדיחת האבסורד, והבדיחה הגסה חפפו את התקופה שבה האישה ישבה בבית – שנות החמישים הצמיחו גם קומדיות מצבים כגון "הכל נשאר במשפחה", שהמחישו יפה מאוד את הסטריאוטיפ הנשי – אדית, אשתו של ארצ'י בנקר.
באותם ימים האישה הייתה צריכה להתנצל על כל דבר שהשתבש בחייו של הגבר, להתנצל שהיא מפריעה לו לקרוא עיתון, שהיא לא הספיקה להכין אוכל בזמן וכן הלאה. נטייה שהעניקה להומור שלה, שאגב היה מוגבל לחדרי חדרים, גוון של התנצלות, הפחתת הערך העצמי – מתוך אמונה ברורה שאכן היא האשמה.
 
אבן הבוחן לסגנון ההומור המקובל הוא קומדיית המצבים.
זהו ז'אנר טלוויזיוני שמיטיב לשקף את הסטריאוטיפ החברתי, את הקוד המקובל והאיקונוגרפיה החברתית של התקופה והחברה.
בקומדיית המצבים של שנות ה-90 החל ג'רי סיינפלד להשתמש בהומור אישי -הומור הנבנה על תכונות של חבורת הרווקים שאיתם הוא חי. באופן מפתיע, זהו גם הסגנון המסורתי של בדיחות הנשים.
אז איך זה שסיינפלד הצטרף לסגנון ההומור הנשי? משום שזה נמכר בשנות ה-90 יותר טוב מהפורמט ההומוריסטי שנקבע על ידי העולם הגברי ששלט בתחום עד אז!!!
 
קומדיית מצבים חייבת למכור מוצר, בין אם מדובר במוצר מדף ובין אם מדובר בקוד תרבותי. בעצם, שני אלו תלויים מאוד זה בזה ומוצר המדף הוא זה שחייב להימכר בכל מקרה!!
אז סיינפלד היה זה שחשף את הקוד התרבותי של שנות ה-90. קוד תרבותי שאומר שרווקים ורווקות מובטלים, אבל שווי ערך והזדמנויות, חיים בניו יורק בחוסר וודאות במנותק מההורים ומהמשפחה. חיים חיי רגע. נשים וגברים באותה מידה נחשפו לתלאות העיר הגדולה. נשים וגברים כאחד היו קהל הצרכנים של חברות מסחריות. כדי לשווק את הסחורה צריך קהל נאמן לסדרה.
 
לדאבוני, המאמר שתורגם לעברית והופיע הבוקר בעיתון החמיץ את הפואנטה בגדול.
לא הבדיחה מתה אלא סגנון ההומור הגברי שיצר פורמט של בדיחות גסות ואבסורדיות מת.
יחי הפורמט החדש המשקף שוויוניות בין המינים!
 
להלן שורת המחץ של המאמר, שאותה פספס המתרגם לעברית, ובזאת גם אני אסיים –
"כן, ההומור הגברי שבק חיים בתהליך איטי ובטוח, במשך 30 השנה האחרונות – עד שיישר קו עם ההומור הנשי….."

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ג'ון רדגרייב  On 30 במאי 2005 at 1:06 pm

    ההומור הגברי *שבק* חיים. אם הוא שווק חיים זה אומר שהוא נמכר חי אבל מת בדרך הביתה.

    וחוצמיזה הלינק לכתבה המקורית לא עובד. יש לך הטטפ אחד יותר מדיי שם.

    חומיזה – סחתיין.

  • ג'ון רדגרייב  On 30 במאי 2005 at 1:07 pm

    עכשיו אפשר לבוא גם אלי בטענות על typos…

%d בלוגרים אהבו את זה: