לא רק שרון עושה זאת

מאמר הביקורת המושכל של פרופ' יהושע גתי על ספרו של נדיר צור העוסק ברטוריקה של מנהיגים ישראליים במצבי לחץ, מתייחס לסיטואציה הרטורית כמצב נתון. גתי עצמו מודאג לגבי מקומה של הרטוריקה בחברה הישראלית, ומעוניין להשיב את האמון שלנו בשיח הציבורי ובכוח השכנוע הארגומנטטיבי להבדיל מהשכנוע הפופוליסטי המושמע בתוכנית כגון "פופוליטיקה." הדיון בספרו של נדיר צור ממשיך קו מחשבה זה. יחד עם זאת, השאלה הבסיסית ששואל נדיר צור, אינה מעוררת הרהורים אצל גתי משום מה. השאלה היא האם הרטוריקה של מנהיגים במצבי לחץ שונה מהרטוריקה שלהם במצבי שגרה? כאן לדעתי יש להעיר את תשומת ליבם של גתי ובעיקר של נדיר צור לכך שבספרות העכשווית קיימים חילוקי דעות באשר לטענה, שבה גתי מסיים את מאמר הביקורת, שלפיה "…באחרית דבר הסיטואציה האגרגומנטטיבית – היא בית גידולו של הנאום – היא הקובעת את סוג הנאום." נכון שישנם טיפוסי מנהיגות שונים שאפשר להגדיר אותם לפי תכונות מנהיגות שהבולטת ביניהם היא הנטייה להתפשר או ליזום תהליכים. אבל תמוהה בעיני הקביעה שיש מצבים כאלו שנקראים מצבי שגרה, ואחרים הנקראים מצבי לחץ, כאילו כך בנויה המציאות.
   בכנס בינלאומי שיתקיים באוניברסיטת קיימברידג' באוגוסט 2005, הוזמנתי להרצות על הרטוריקה של יאסר ערפאת, על סמך מחקר שערכתי, שכלל מאות מהודעותיו הפומביות שהופנו כלפי קהל מערבי וקהל פלשתיני במשך השנה הראשונה להיווסדה של הרשות הפלשתינית. ליתר דיוק, במהלך של שנה אחת מחייו של ערפאת באזור שלנו, בעזה ויריחו (1.7.1994-30.6.1995). לטענתי, השאלה הבסיסית שיש להשיב עליה לפני שלב הניתוח של סגנון הרטוריקה של המנהיג היא מה פירוש "מצבי לחץ"? במחקר שלי אני שואלת קודם כל "מה פירוש שיחות שלום"?
   בעולמנו הדינמי חשוב כמובן להתמצא באסטרטגיות שכנוע שבהן משתמשים מנהיגים בני זמננו. אירוע החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993 הוא מידע עובדתי. אבל עדיין יש להתייחס לשאלה, האם דברי המנהיגים באותו אירוע חשוב והיסטורי מגיבים למציאות אובייקטיבית, או שמא למשמעות הנתפסת שלה, שנובעת מכך שרטוריקה איננה סיטואציונית אלא היא קודם כל קונסטרוקציונית?
   לדעת חוקרי רטוריקה העוסקים במדינאות בת זמננו התשובה לכך לא כל כך פשוטה ומובנת מאליה. כיום לא מקובלת התזה של חוקר הרטוריקה הידוע לויד ביצר, כתורה שאין עליה עוררין. יותר מקובלת הגישה של ריצ'רד ואץ, רטוריקן ידוע העוסק בתפר שמחבר בין פוליטיקה ורטוריקה. בשנת 1973 פרסם ואץ מאמר על "המיתוס של הסיטואציה הרטורית" ושם טען שמנהיגים פוליטיים נוטים לבנות תחושת מועקה ושעת-דחק (exigencies) ולאחר מכן לפנות לקהל שאכן תופס את המציאות לפי הבנייה מכוונת זו, ולהתייחס ל"בעיות" ול"מצוקות" שהם נטעו בלב קהלם, כדי להציע פתרונות.
   הבנת הסיטואציה הרטורית הפכה להיות מאוד נזילה בתיאוריה הרטורית של ימינו. רבים מזהירים מפני הסיכון שבהבנת מה שנחשב עד שנות ה-70 כ"סיטואציה רטורית" ונתפס כמציאות אובייקטיבית טעונת מתח וקונפליקט, כנתון אובייקטיבי. חשוב לשים לב לשאלה התיאורטית שעוסקת ביחס שבין רטוריקה ומציאות ולא להתעלם ממנה. האם רטוריקה היא באמת תגובה לקונטקסט בעל משמעות ספציפית נתונה? האם הסיטואציה באמת מזמינה את השיח? אם נלך לפי התזה של ביצר בלבד, עלולים אנו ליפול למלכודת ולחשוב בטעות שפוליטיקאים ומנהיגים לאומיים מגיבים למצבי לחץ; שמתפקידם לספק תגובה "הולמת" למצב ולעצב את תפיסת הנסיבות האובייקטיביות. אם כך הדבר, האחריות המוטלת על כתפיו של שרון היא מזערית. הוא מגיב ללחץ אובייקטיבי, שעוצמתו תלויה אך ורק בעיתוי של מאה הימים שלפני ההתנתקות, והוא פשוט מתאמץ לרכך עמדות וליצור תפיסה הגיונית ואוהדת כלפי תוכניתו. בקיצור, לפי תפיסתו של לויד ביצר, שעת הדחק היא סיטואציה אובייקטיבית ואין לשרון כל שליטה עליה, לא הוא האחראי לגבי טבעה.
   ואץ חולק על כך בטענה שהסיטואציה הרטורית היא מיתוס – "אין סיטואציה שטבעה עצמאי לחלוטין ובלתי תלוי בתפיסותיו של מי שמפרש אותה ומציג אותה לעולם, באמצעות אסטרטגיות רטוריות שבהן הוא בוחר להשתמש מסיבות השמורות עימו".
תובנה זו מעמידה את התיזה של "מצבי לחץ" בעמדה בעייתית. האם מצבי לחץ טבועים בסיטואציה?
לדעת אלו שחולקים על לויד ביצר התעלמות משאלה זו מעמידה את התיזה של סגנונות נאום במצבי לחץ בפני בעיה. פוליטיקאים מגיבים למצבי לחץ, אבל קשה להאמין שהם גם חפים מיצירת תפיסות לגבי מצבים אלו. "האיום הגרעיני" מהווה דוגמא ליצירת מצבי לחץ בסדר גודל עולמי. נשק ביולוגי ש"נמצא בידיו של סדאם חוסיין" היווה כלי רטורי מצוין לשם יצירת תחושה של "שעת דחק", וכמובן שהצדיק דיון בטיפול שורש בבעיה.
   מה שטוענת האסכולה שאינה מזדהה עם מצבי לחץ "נתונים" הוא שפוליטיקאים מנוסים יודעים קודם כל כיצד להשתמש בכח הארגומנטציה כדי לבנות את הסיטואציה הרטורית. יש אם כך לדייק ולומר שלפי זרם חשוב זה של חוקרי הרטוריקה הפוליטית בת זמננו, המשמעות, התחושות והמצב עצמו נוצרים באמצעות כח השכנוע. הסיטואציה עצמה היא תוצר רטורי ואין "בית גידול סיטואציוני" אלא – הכל דיבורים!

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: