לא רק שרון עשה זאת, גם נתניהו

זהירות: אל תיפלו בפח. היו רגישים לאפקט הרטוריקה הפופוליסטית, זו שמשמשת פוליטיקאים מנוסים בכדי לבנות אשלייה של מציאות עובדתית במטרה לשלוט בציבור. היזהרו מפני הגדרת מצב כ"נתון עובדתי אובייקטיבי". בידקו היטב את העובדות. קחו בחשבון שלכל הבניית מציאות יש מטרה: השגת תגובה ציבורית רצויה לאותו מנהיג פופוליסטי.

מאמר הביקורת המושכל של פרופ' יהושע גתי על ספרו של נדיר צור, העוסק ברטוריקה של מנהיגים ישראליים במצבי לחץ, בנוי על ההנחה שקיימת "סיטואציה", כמצב אובייקטיבי נתון. גתי מביע דאגה בספרו לגבי הרטוריקה בחברה הישראלית, ומעוניין להשיב את האמון שלנו בשיח הציבורי ובכוח השכנוע הארגומנטטיבי, להבדיל משכנוע פופוליסטי, הנפוץ בתוכניות אירוח."

אריק שרון
אריק שרון, יוזם תכנית ההתנתקות. קרדיט: ויקיפדיה

הבעיה נובעת מכך שהשאלה הבסיסית ששואל נדיר צור בספרו, אינה מעוררת הרהורים אצל גתי. השאלה: האם הרטוריקה של מנהיגים במצבי לחץ שונה מהרטוריקה שלהם במצבי שגרה?

ישנם טיפוסי מנהיגות שונים. אבל תמוהה בעיני הקביעה עצמה, לגבי מצבים שנקראים מצבי שגרה, ואחרים הנקראים מצבי לחץ, כאילו כך בנויה המציאות, כאילו המציאות היא נתון אובייקטיבי עובדתי.

בכנס בינלאומי שיתקיים באוניברסיטת קיימברידג' באוגוסט 2005, הוזמנתי להרצות על הרטוריקה של יאסר ערפאת על סמך מחקר שערכתי, שמסתמך על מאות מהודעותיו הפומביות של יאסר, שהופנו כלפי קהל מערבי מחד, וקהל פלשתיני מאידך, בתקופה של שנה מאז נוסדה הרשות הפלסטינית. ליתר דיוק, במהלך של שנה אחת שבה התגורר ערפאת באזורנו – עזה ויריחו (1.7.1994-30.6.1995).

לטענתי, השאלה הבסיסית שיש להשיב עליה, בטרם ניגשים לניתוח סגנון הרטוריקה של המנהיג, היא מה פירוש "מצבי לחץ"? [ובמחקר שלי אני שואלת קודם כל "מה פירוש שיחות שלום]"?

בעולמנו הדינמי חשוב כמובן להתמצא באסטרטגיות שכנוע שמנהיגים בני זמננו מתמחים בהן. נכון שטקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, ב-13 בספטמבר 1993, היא מצב עובדתי אובייקטיבי. אבל עדיין יש להתייחס לשאלה, "האם המנהיגים באותו אירוע חשוב והיסטורי, הגיבו למציאות אובייקטיבית, או שמא הם הגיבו למציאות מובנית? תהייה זאת נובעת מקביעה מלומדת, שלפיה רטוריקה היא קודם כל קונסטרוקציונית [בונה מציאות] ולא סיטואציונית [משקפת מציאות קיימת]"

הסבר:

לדעת חוקרי רטוריקה העוסקים במדינאות בת-זמננו, התשובה לכך לא כל-כך פשוטה ומובנת מאליה. כיום לא מקובלת התזה של חוקר הרטוריקה הידוע לויד ביצר, כתורה שאין עליה עוררין. יותר מקובלת התזה של ריצ'רד ואץ, רטוריקן העוסק בתפר שמחבר בין פוליטיקה ורטוריקה.

בשנת 1973 פרסם ואץ מאמר על "המיתוס של הסיטואציה הרטורית", ושם הוא טוען שמנהיגים פוליטיים נוטים בר לבנות/לייצר תחושת מועקה ודחק (exigencies), ורק אחר כך הם פונים לקהל, שתופס את המציאות לפי הבנייה מכוונת זו. בפנייה שלהם לקהל, המנהיגים מתייחסים ל"בעיות" ול"מצוקות" שהם נטעו בלב קהלם, במטרה להציע פתרונות מתאימים להבנייה.

הבנת הסיטואציה הרטורית הפכה למאוד נזילה בתיאוריה הרטורית של ימינו. רבים מזהירים מפני הסיכון שבהבנת מה שנחשב עד שנות ה-70 כ"סיטואציה רטורית" ונתפס כמציאות אובייקטיבית טעונת מתח וקונפליקט, כנתון אובייקטיבי. לפיכך, טוב נעשה אם נשים לב לשאלה התיאורטית שעוסקת ביחס שבין רטוריקה ומציאות ולא נתעלם ממנה.

האם רטוריקה היא באמת תגובה לקונטקסט עובדתי נתון? או שמא הסיטואציה [המובנית] היא זו שמזמינה את השיח? אם נלך לפי התזה של ביצר בלבד, עלולים אנו ליפול למלכודת ולחשוב בטעות שפוליטיקאים ומנהיגים לאומיים מגיבים למצבי לחץ; ושמתפקידם לספק תגובה "הולמת" למצב ולעצב את תפיסת הנסיבות האובייקטיביות. אם כך הדבר, האחריות המוטלת על כתפיו של אריאל שרון היא מזערית. הוא מגיב למצב של לחץ, שעוצמתו תלויה אך ורק בעיתוי של מאה הימים שלפני ההתנתקות מגוש קטיף, והוא פשוט מתאמץ לרכך עמדות וליצור תפיסה הגיונית ואוהדת כלפי תוכניתו. בקיצור, לפי תפיסתו של לויד ביצר, מצב הדחק היא סיטואציה אובייקטיבית, ולשרון אין כל שליטה עליה, לא הוא האחראי לגבי טבעה.

ואץ חולק על כך וטוען שהסיטואציה הרטורית היא מיתוס

אין סיטואציה שטבעה עצמאי לחלוטין ובלתי תלוי בתפיסותיו של מי שמפרש אותה ומציג אותה לעולם, באמצעות אסטרטגיות רטוריות שבהן הוא בוחר להשתמש מסיבות השמורות עימו.

תובנה זו מעמידה את התיזה של "מצבי לחץ" במצב בעייתי. האם מצבי לחץ טבועים בסיטואציה?
לדעת אלו שחולקים על לויד ביצר, התעלמות משאלה זו מעמידה את התיזה של "סגנונות נאום במצבי לחץ" בבעיה.

פוליטיקאים מגיבים למצבי לחץ, אבל קשה להאמין שהם גם חפים מיצירת אשלייה של מצבי לחץ.

"האיום הגרעיני" מהווה דוגמא ליצירת מצבי לחץ בסדר גודל עולמי. הנשק הביולוגי ש"נמצא בידיו של סדאם חוסיין" היווה כלי רטורי מצוין לשם יצירת תחושה של "דחק", וכמובן שהדבר הצדיק דיון בטיפול שורש בבעיה.

מה שטוענת האסכולה שאינה מזדהה עם מצב לחץ "נתון", הוא שפוליטיקאים מנוסים יודעים, קודם כל, כיצד להשתמש בכח הארגומנטציה בכדי לבנות את הסיטואציה הרטורית. אם כך עלינו לדייק ולומר שלפי זרם חשוב זה של חוקרי הרטוריקה הפוליטית בת-זמננו, המשמעות, התחושות והמצב עצמו נוצרים באמצעות כח השכנוע. כלומר – הסיטואציה עצמה היא תוצר רטורי. אין "בית גידול סיטואציוני" נהפוך הוא – הכל דיבורים! (תרתי משמע)

עדכון מאוחר – מנובמבר 2020. ההסבר לגבי הבניית מציאות להבדיל מעובדה היסטורית אובייקטיבית, מוביל למסקנה שנתניהו אינו חף מהבניית מציאות גם כיום. באמצעות רטוריקה פופוליסטית הוא מבנה את המציאות. הוא מציג אותה כאילו היא נתון עובדתי אובייקטיבי. וכך התגובה שלנו כקהל היעד לנאומיו, היא למעשה תגובה לסיטואציה שנוצרה על ידו באמצעות מילים ורטוריקה פופוליסטית. וכל זאת על מנת לשלוט בציבור.