ירושלים של זהב הוא לא רק שיר

הוא נטוע עמוק בזיכרון העממי ואין כוח בעולם שיוכל לערער עליו –  הוא חזק כמו סלע איתן.
 
 
דוגמא מוזרה קצת למתח שבין מיתוס והיסטוריה עובדתית הוא מה שידוע לנו על מקורם של לחנים.
בדרך כלל ויכוחים ניטשים על אירועים, פרטים מאירוע, היה או לא היה וכדומה.
 
בכל מקרה, כשרוצים לא לדעת אמת אחרת (הרי הכל יחסי), והתחושות באות מלמטה, מהעם, אין כוח בעולם שיכול לפגוע באמונה הרווחת שתומכת בגרסה ספציפית כאילו זאת האמת. המיתוס זהה לעובדה היסטורית. את אף אחד זה גם לא מעניין אם ישנה גרסה מתחרה 
 
שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב, שאותו הלחינה וכתבה במיוחד לכבוד הניצחון של מלחמת ששת הימים ב-1967 הפך לאחרונה לעוד סקופ שיישכח עד להופעתו של הסקופ התורן הבא; ובכל זאת הוא משאיר טעם רע בפיהם של רבים ממוקירי זיכרה.
 
הדרך שעבר הלחן ידועה. אך הדרך בה פורסמה הידיעה היא הדבר המעניין. אם בשנת 2000 היה מישהו שעלה במקרה על הדמיון שבין הלחן הישראלי לבין הלחן הבסקי ושתק (או שהשתיקו אותו), הרי שב-2005 יצא השד מהבקבוק בסיועו של תחקירן מעיתון הארץ. זהו שד סקופי, ובין אם תרצה או לא תרצה, הוא מושך תשומת לב ומפר את שלוות הנפש בעיתוי כל כך סמבולי, ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, כולל אלו שלחמו על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. (אני אפילו לא רוצה לחשוב במונחים של תיאוריית הקונספירציה).
 
ובכן, יש לחוקרי המיתוס חדשות עבור כל מי שחושב שההשוואות וההוכחות למיניהן תתרומנה במשהו לעמעום זכרה של נעמי שמר בקרב העם. זה בכלל לא יעזור. לא סקופ, ובודאי לא הוכחות מדעיות של חדי שמיעה ואנשי מקצוע למיניהם. לא יעזרו שמות של פרופסורים למוזיקולוגיה וגם לא לינקים ללחן של השיר הבסקי.
 
נחמד שיש על מה לדבר במשך היום. נחמד עוד יותר כשהידיעה מופיעה בעקבות החשיפה בהארץ גם בעיתון האלקטרוני ואפשר לשלוח תגובה, טוקבק. אבל התגובות מדברות בעד עצמן. אין אפילו קומץ של מגיבים שמוכנים להקשיב בכלל לדברי המלומדים והידענים למיניהם. זה בכלל לא רלבנטי. אדרבא, מי שמצוטט כיום כתורם לדיון על "חטאה" של נעמי שמר, פוסל במומו, בעיניהם של מעריציה של נעמי שמר. הוא מסתכן בשמו הטוב לא משום שהוא עשוי להיחשב כאנטי ציוני. הוא מסתכן משום שהוא פוגע במה שנחשב כיום כנכס היסטורי.
 
נעמי שמר היא נכס היסטורי. כמו שביאליק הוא נכס היסטורי בעיני חלק מהעם גם בימינו. את הדבר הזה אי אפשר לשנות באמצעות עובדות חדשות או במורא או במופתים. (יש שיר כזה, "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי…" של להקת כוורת)
 
אלו הם הכללים הבלתי כתובים של המיתוס המודרני. כשהוא נוצר, מומצא או מגיח ממוחם הקודח של זרם המצליח למסדו ולהקנות לו צביון היסטורי, מאותו רגע הוא חלק מזהות. אין לו חיים משלו. הוא איננו בר מיקוח והשוואות. (אני מעזה אפילו לומר שגם ה"וידוי" של שמר לגיל אלדמע לא מזיז למוקירי זיכרה). 
 
זהותנו קשורה לרפרטואר השירים של נעמי שמר. נקודה. בחגים במועדים ובעונות השנה, בימי הולדת בטיולים ובחשיבה שלנו יש הרבה מהתכנים והלחנים שלה.

הרגשות חזקים יותר מכל הגיון; החסינות של המיתוס המודרני חזקה לאין ערוך בהשוואה לכל "עובדה" היסטורית. על עובדות מתווכחים על מיתוס לא.

לכן, אין אפילו טעם לנסות לגרור לויכוח את מוקיריה של נעמי שמר ויצירתה, חבל על הזמן והאנרגיה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מיכל.  On 6 במאי 2005 at 12:25 pm

    כל מלחין טוב יודע שיכולת ההמצאה והחידוש במוסיקה לא בא רק מהצליל
    לכן במוסיקה כמו בכל תחום אחר יש קטגוריות שונות .
    למשל סגנון מוסיקלי – רוק, פופ, קלאסי וכו'
    מנגינות שונות תמיד יחזרו או יזכירו נעימות
    אחרות אבל בשילוב כזה או אחר הן ישמעו אחרת.
    קשה להמציא תווים.
    הטיעון ההוא על הדמיון לשיר הבסקי לא תפס לא בגלל המיתוס והאהבה לנעמי שמר
    אלא בגלל המיחבר הן הצלילי שאין בו דמיון
    וודאי וגם בגלל המילים של נעמי שמר
    שיצרו מבנה אחיד ואמירה שהורכבה ממילים ולחן
    כשאנו מתייחסים לירושלים של זהב אנו מתייחסים בשיר הזה ספציפית דווקא למילים שלו
    ופחות למנגינה לכן הסקופ של העיתונאי המהולל לא תפס
    המילים של שמר במקרה זה חזקות מהמנגינה והביאו לידי ביטוי את תחושת הקונצזוס שריחפה כאן
    אין ספק בכלל שנעמי שמר ושיריה במיוחד
    המילים שלהן השתרשו בשפה העברית
    הרבה יותר מהמנגינות
    המלוות בהרמוניה חביבה
    נעמי שמר היתה אשה שידעה להביע את מה שיש לה
    לומר
    כוחה נעוץ במיוחד שוב, בצד המילולי כפיזמונאית ופחות במנגינות המעטרות את המילים .

  • מיכל.  On 6 במאי 2005 at 12:50 pm

    שאת ירושלים של זהב היא הלחינה בהשפ-עת השיר הבסקי עכשיו ראיתי זאת בחדשות
    ושוב זה מחזק את מה שכתבתי קודם
    המילים של ירושלים של זהב כמו מילים אחרות שכתבה
    שכולם או רובם מכוונים היו לילדים שגדלו כאן
    המילים הן הקונצנזוס שאותם עיטרה המנגינה
    גם עם ווידוי זה של נעמי שמר
    לא נופל מהשיר דבר
    המילים ישארו חרוטות בזיכרון הלאומי לעד
    המנגינה רק מעטרת אותן, לא יותר

  • רשעית גם  On 6 במאי 2005 at 1:34 pm

    ושל מי ? האם עיתון הארץ רצה לדעתך לפגוע בחללי צה"ל ? לא ניראה לי. אבל אולי עיתון הארץ, כמו אחרים, רוצה לפגוע בהריסת בתים וזכרון של עם אחר ? אולי ?
    דוקא אם את מכבדת את נעמי שמר תני גם כבוד לעובדה שהיא חשבה שזה מספיק חשוב לכלול את זה בוידוי דרמטי לפני מותה, וגם שהיא חשבה שאולי חלתה בסרטן בגלל זה. או שגם זו קונספירציה של נעמי שמר לפגוע בנכסים היסטוריים שהיא יצרה?
    ואולי, רק אולי, זה באמת משהו חשוב מבחינה תרבותית? חשבת על זה ?

  • יעל גלר  On 6 במאי 2005 at 2:19 pm

    הסוד הגלוי אולי נכתב עכשיו בהארץ, אבל היה גלוי כבר די הרבה זמן, ואני אפילו זוכרת שלפני כמעט עשר שנים, בבית הספר, בתלמה ילין זה היה, שהוא בין השאר בית ספר למוסיקה, היה לנו מן תחביב כזה, חצי שיתוף פעולה חצי תחרות, שבו היינו מחפשים עוד ועוד 'תאומים' קלאסיים לשירים של שמר. זכורות לי לא מעט דוגמאות, ואם מישהו רוצה להיווכח, לא במילים, אלא בצלילים, הוא מוזמן לנסות להאזין, למשל, לפרק השלישי מהסונטה המפורסמת, הירח של בטהובן, או לתחילת הקונצ'רטו לפסנתר של שופן, נדמה לי שזה השני, ולחשוב מה זה מזכיר לו. בכל אופן, אני דווקא חושבת שלא צריך ואין טעם להסחף, דוגמאות ל'השאלות' מוסיקליות יש בלי סוף, גם הפואמה היפה ביותר של צייקובסקי, פרנצ'סקה דה רמיני, למשל, מזכירה לא מעט את הפרק הרביעי בארואיקה של בטהובן, לפחות באחד הנושאים, וזה בוודאי לא מוריד מגאונותו ותרומתו של צ'ייקובסקי (גם לא הזיק כנראה לבטהובן). ההשאלות והציטוטים היו נשארו וישארו חלק בלתי נפרד מהעשייה האמנותית כולה, בפרט המוסיקלית, שלא נדבר על מה שהולך בספרות, יש מלחינים שקראו לזה 'ואריאציות על', יש סופרים שקוראים לזה, היום, רפרור, ויש כאלה שלא טורחים. בכל אופן, אפשר – לפחות כך אני חושבת -גם להיות מפוקחים וגם לדעת להעריך את תרומתה של שמר, חרף חסרונותיה. כי חסרונות תמיד יש, גם במיתוסים, רק שלמיתוסים אנחנו מעגלים יותר פינות.

  • n  On 6 במאי 2005 at 4:07 pm

    להבדיל ממלחינים שקוראים לזה "וואריאציה על" או פיזמונאים המתרגמים באופן חופשי מילים בעברית משיר בשפה זרה כפי שעשה לא מעט אהוד מנור ז"ל, מקבלים על עצמם חירות מצפונית לכתוב שיר לא להם ולהכניס לתוכו מה שבא להם
    השיר ירושלים של זהב הפך לקונצנזוס לאומי.
    ובגלל ובעטיו זכתה הגברת שמר לחסד גדול
    היא הפכה להיות בעצמה קונצנזוס ישראלי
    ובהמשך שאר שיריה בזכות שיר זה קיבלו כיבודים
    ותהילות שבספק היתה זוכה להם אלמלא שיר פיזמונאי זה
    אלא מאי?
    לו היתה נעמי שמר בשעתו מציינת כי הושפעה מהשיר הבסקי, והושפעה כנראה זו מילה עדינה, היא ציטטה חלקים ממנו בשלמותם על פי מה שמומחים קובעים
    אף אחד לא היה בא אליה בטענות כי האמת היתה נחשפת
    השיר היה זוכה לתהילה קטנה יותר אולי
    אולי לא
    אבל היא הכחישה נחרצות את הקשר בין מנגינת השיר הבסקי למנגינת השיר הזה
    זאת היתה הטעות הגדולה שלה
    בכל תחום באמנות יש לנו השפעות ואפילו ציטוטים האמנות הפלאסטית עסקה בנושא הציטטה ציטוט בשנות התשעים לא מעט בעידן הפוסט מודרניזם
    השפעות יש באמנות ממכל הסוגים תמיד
    אבל השפעות או ציטוטים שלא מצויינים בגלוי
    אלא נלקחים בסתר ומבלי שהיוצר יכריז עליהם כעל גורם משפיע זה כבר משהו אחר
    ששייך אפילו להפרת זכויות יוצרים.
    נעמי שמר נהנתה מתמלוגים עצומים עבור השיר ירושלים של זהב
    והשיר הפך אותה מפיזמונאית חביבה ליקירת האומה
    טוב שחשפה את האמת חבל שלא עשתה זאת הרבה קודם

  • ה.מ.מ  On 7 במאי 2005 at 11:31 am

    וזה יקרה ביום ראשון במוסקבה.
    טאו קרמיקה.

    וזו הקונספירציה האמיתית: הסיפור פורסם עכשיו, כדי לעודד אותם לכך.

  • שפי  On 30 במאי 2005 at 1:21 pm

    לא אהבתי את הרשימה הזאת שלך, כמו שמן הסתם גם את לא תאהבי את הרשימה הזאת שלי על נעמי שמר:
    http://www.e-mago.co.il/e-magazine/shemer.html
    אם את מדברת על "מתח בין מיתוס להסטוריה עובדתית" אז אי אפשר להמנע מלתקן אותך תיקון עובדתי "קטנוני": השיר "ירושלים של זהב" התפרסם-בוצע לראשונה בפסטיבל הזמר, קצת לפני אותה מלחמה, שבאה עליו בהפתעה (ובעקבותיה שמר הוסיפה לו בית: "חזרנו אל בורות המים… נשוב נרד אל ים המלח…").
    אני מסכים שעניין השיר הבסקי לא מעלה ולא מוריד, ומדובר במה שהיא-עצמה כינתה "תאונת עבודה". הכבוד העצמי שלה – וכבוד עצמי היה לה בשפע! – לא היה מאפשר לה להעתיק במוּדע.
    "הרגשות החזקים יותר מכל הגיון" הם מן הסתם הרגשות שלך, לא של רוב הציבור, גם לא של רוב הציבור המתקדם בגילו, שגם אני נמנה עליו.
    מה שמביא אותי לעוד משהו בבלוג שלך שבעוונותיי גם אני נמנה עליו: את מציינת ברזומה שלך את עובדת היותך בוגרת אותו בית-ספר מגעיל בחיפה. לפחות בהקשר זה (הרצת בלוג) אין לכך מקום, כי מדובר רק במיתוס של איכות, לא בעובדה הסטורית.

  • דניאל  On 23 במאי 2006 at 5:23 pm

    האתר שלכם יפההההההההההההה מאוד אבל הדבר אחי עצוב זה שנעמי שמר נפטרה סוף

  • איתי  On 25 במאי 2006 at 8:03 am

    השיר "ירושלים של זהב" נכתב ע"י נעמי שמר לפסטיבל הזמר שנערך כחודש לפני מלחמת ששת הימים (השיר וודאי נכתב כבר מספר שבועות לפני הפסטיבל). מילים של בית אחד שונו אחרי שחרור העיר לפי בקשת הצנחנים. שבירת מיתוסים ומסורות מתאפשרת כאשר מסלפים את הפרטים שנראים כלא-חשובים, ואח"כ מתחילים גם לשנות את האמת. לך-כחוקרת ודאי חשובים הפרטים הקטנים (אלה, שכידוע, אלוהים נמצא בהם) אז אנא, תדייקי.

%d בלוגרים אהבו את זה: