זונות – כן; עצובות – לא בהכרח….

א.
לאחר מאה עמודים והנאה לא קטנה בכל זאת צפה ועלתה במוחי מחשבה מטרידה שמקורה בביטוי שבכותרת הספר – "הזונות העצובות."

שאלתי את עצמי –

האם הן באמת עצובות, הזונות?

האם הזונות של גיבור הספר היו עצובות?

האם זה סתם כינוי חיבה?

האם הביטוי הוא תלוי תרבות, מיתוס פופולרי שאומר שזונות הן נשים עצובות?

הרי לא יכול להיות ש"כל" הזונות עצובות….

מישהו שמע על קסווירה הולנדר? היא בודאי לא הייתה "זונה עצובה."

ב.
הכירו את מי ששברה את המיתוס והראתה ש"המלך הוא עירום," האישה שפרסמה טור קבוע במגזין פנטהאוז הניו-יורקי, כתבה ספרים על המקצוע העתיק ביותר בעולם מתובלים בהומור קליל והמשיכה עד לאחרונה בהפקת מחזות תיאטרון גורפי קופות באירופה.
אישה זו החליטה בשנות ה-70 לעשות מעשה. היא גוללה בפניה קהל כלל עולמי, ועדיין מגוללת בפנינו, את מה שנסתר מעיני הציבור, ונשאר בדרך כלל מאחורי הקלעים. זאת היא עושה מזווית הראייה האישית שלה, באמצעות ספרים, מחזות והרצאות מוזמנות.

ג.
תיעוד שנעשה מזווית ראייה של אחרים הוא אחת הסיבות לפריחתם של מיתוסים פופולריים.
תיעוד מזווית ראיה אישית, גם אם אינו חף מסובייקטיביות ועיוותים, עשוי להפוך לציון דרך בחשיבה שלנו על המיתוס הפופולרי, בתנאי שהוא נעשה בוירטואוזיות.
זה מה שעשתה קסוויארה הולנדר.

ד.
מה מיוחד באישה זו שרבים ראו בה את הכוהנת הגדולה, ה"מאדאם" בעלת ההשפעה שסובבה את העיר ניו-יורק סביב האצבע הקטנה שלה? יש אומרים בציניות שכאשר ועדת קנפ שעסקה בשחיתויות הורתה לקסביירה לעזוב את העיר ניו יורק, הכבוד שרחש לה הציבור אילץ את הועדה להיזהר בניסוח ההחלטה המשפטית ועל כן נכתב בה שהועדה "מזמינה" את הולנדר לעזוב את העיר ניו-יורק.

ה.
מי שכתב עליה ידע לחפש בביוגרפיה שלה את "הילדות העשוקה" כדי לתרץ את ה"הידרדרות" שלה ל"זנות". סיפרו שבילדותה, מלחמת העולם השניה, היא התגוררה עם אמה, בנפרד מאביה, במחנה מעצר יפני באינדונזיה. אביה היה כלוא במחנה מעצר אחר ושימש כפסיכיאטר ראשי של בית החולים. לאחר המלחמה, שוחררה המשפחה ממחנה המעצר ועקרה להולנד, שם גילתה קסביארה את כישרונה הספרותי והחלה לערוך את עלון בית הספר בו למדה.
גם יוצרי המיתוס של "המאדאם" אינם יכולים להסתיר את העובדה שאשה נפלאה זו החלה את דרכה בעולם המשוחרר שבו היא נחתה, כמזכירה כישרונית שהוכתרה בהולנד כאחת המזכירות המעולות ביותר של העשור.
העובדה שהיא השתכרה מעט מאוד, וגם משבר בתחום האהבה חברו יחד ואותה נערה מוכשרת החלה לספק שירותי מין כדי לקיים את עצמה בכבוד (אני מתנצלת מראש בפני מי שלא נוח לו עם המשפט הזה).

ו.
מה שחשוב להדגיש הוא שיצר ההרפתקנות של קסוויירה הוביל אותה למקומות שאנשים ההולכים בתלם אינם מגיעים אליהם. היא כמובן לא הייתה עצובה. (כמובן שזה יכול היה להיגמר אחרת…)
מגזין פנטהאוז הכתיר אותה כאחת מבעלי הטורים המצטיינים והחשובים ביותר במשך תקופה של עשרים שנה מאז החלה הולנדר לפרסם את הטור השבועי שלה.
אשה זו התפרסמה ברחבי העולם. הוזמנה להופיע בתכניות אירוח טלוויזיוניות בלונדון, פריס, בלגיה והולנד, הוזמנה להרצות באוניברסיטאות ובפני קבוצות פרטיות או עסקיות. היא הרצתה בפני הקונגרס העולמי לסקסולוגיה במקסיקו סיטי וגם בירושלים, ולבסוף קבלה רשות לחזור לארה"ב, שם המשיכה להרצות בערים כגון ניו יורק, וושינגטון סן פרנסיסקו ועוד. היא אישיות טלוויזיונית מאוד מבוקשת שמאחרים כגון לארי קינג, סאלי ג'ס רפאל וסלינה סקוט בונים את תוכניות שלמות סביבה.

ח.
גולת הכותרת של ספריה, The Happy Hooker, היה לרב מכר שנמכר בעשרות מיליוני עותקים ותורגם בשנות ה-70  ל–15 שפות שונות. לגל הצלחה זה נוספו עוד כתריסר ספרים חלקם פרוזה וחלקם תיעודיים.

ו. מסקנה בלתי נמנעת, סטיגמה היא סטיגמה היא סטיגמה. באף אחת מהביקורות על ספרו של גרסיה מארקס לא מצאתי התייחסות לביטוי "עצובות," הסבר כלשהו, או תהייה. האנושות פשוט אינה מסוגלת להתבונן במקצוע העתיק בעולם בעיניים אובייקטיביות.
וסופן של נשים עובדות אלו בדרך כלל  הוא לשאת סטיגמה חברתית של "זונה עצובה."

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבי  On 6 באפריל 2005 at 10:19 pm

    האם את היית מוכנה לעבוד בעבודה זו? ואם לא מדוע לא?

  • משה  On 7 באפריל 2005 at 3:22 am

    עם אנשים שכותבים "מטובלים" במקום "מתובלים" (למרות שזה טיפה עדיף על "מתובלנים"). זה מפריע להמשיך לקרוא את מה שהם כותבים.

  • אלעד  On 7 באפריל 2005 at 6:25 pm

    לאבי, היא לא צריכה להיות זונה כדי שיוכח שיש זונות סמחות.

    ולמשה. אני לא צריך לכתוב שמחות כדי שתקרא אותי או שתקבל את דעותי. אם נפסול דעות של מי שכותב בשגיאות כתיב – לא יהיה פה הרבה עם מי להידיין.

    ואגב, אני בז למי שמבקר טעויות אך לוקה בסגנון עילג בעברית – טיפה עדיף.

    וואלה, תן צ'אנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: