פרסומות פוליטיות בשידור חי

לאחרונה, דן בג"ץ בשאלה האם להתיר שידור של פרסומות פוליטיות ברדיו ובטלוויזיה.
ב-2003 הוגשה עתירת "המפקד הלאומי", מספר ימים לאחר עתירה דומה מאוד שהגישה החברה שעמדה מאחורי "הבנות ז'נווה". כזכור, העתירה בעניין הבנות ז'נווה כוונה נגד גורמי השידור, שפסלו תשדיר פרסומת בנוגע לחלוקת עותקי ההסכם לתיבות הדואר ברחבי הארץ.
    

בעוד שאנשי ז'נווה הסתפקו בעתירתם בטענה שהתשדיר המוצע תואם את כללי הרשות השנייה בדבר תכני הפרסומת, אנשי "המפקד הלאומי" התמקדו במישור החוקתי וטענו שיש לבטל את כללי רשות השידור וגם את כללי הרשות השנייה, העוסקים בהגבלת תשדירי פרסומת בנושאים פוליטיים.
כללי רשות השידור קובעים כי פרסומת אסורה אם לדעת מנכ"ל הרשות היא כוללת "תעמולה מפלגתית או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת אידיאולוגית או פוליטית בציבור".
בדומה לכך, גם כללי הרשות השניה קובעים ש"בעל זיכיון לא ישדר תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי השנוי במחלוקת בציבור."
  

לטענת אנשי המפקד הלאומי, כללים אלה פוגעים באופן בלתי מידתי בחופש הביטוי, ולכן אינם חוקתיים. חוקרי תקשורת מוסיפים כי לכללים אלו אבד מזמן הרציונל משום שבעולם ממוסחר, הממון מכריע את הוויכוח הפוליטי; וזאת לאו דווקא דרך פרסומות בטלוויזיה, אלא פרסומות בשלטי חוצות, מקומונים, עיתונות כתובה שעליהם הגבלה כזו איננה חלה.

בעניין יוזמת ז'נווה התקבלה העתירה, שכאמור, לא התבססה על טיעון במישור החוקתי. בנובמבר 2004, פרסמו השופטים אהרון ברק, יעקב טירקל ואסתר חיות את נימוקיהם לפסק הדין, ובכך התירו פרסומת בנושא פוליטי שיש בה ממד אינפורמטיבי בלבד, ללא אלמנט של שכנוע. וכך נאמר בהחלטה: "כשאין מרכיב דומיננטי של ניסיון לשכנע, מדובר בתשדיר אינפורמטיבי שאין להחיל עליו את האיסורים שבכללי רשות השידור והרשות השנייה, כולל איסור על שידורי תעמולה מפלגתית."
  

יש הבדל בין עתירה בעניין אי-חוקתיות של חוק, לבין עתירה בעניין אי התאמה לכללים. אבל מה שעומד בבסיס הסוגייה הוא הערך הדמוקרטי, חופש הביטוי כזכות בסיסית של האדם, שנגזר ממנו חופש ביטוי של ארגון, קבוצה וכן הלאה. בהתאם לכללים שבחוק רשות השידור ובחוק הרשות השנייה, חופש הביטוי בעניינים אינפורמטיביים, וגם ענייני פרשנות איננו חופש מוחלט. כל המשדר מידע ו/או דעה חלים עליו התנאים הללו – חובת איזון, מתן זכות תגובה, חובת הגינות. כך מתאפשרת תחרות שווה והוגנת ב"שוק הרעיונות".
  

בהיסטוריה של השידור בישראל מילא בג"ץ תפקיד נכבד במילוי לקונות בחוק רשות השידור 1965. חוק הרשות השנייה 1990, היווה גולת כותרת בחקיקה בתחום השידור בישראל. הופקו לקחים רבים על בסיס החלטות בג"ץ היסטוריות שנסובו במקרים רבים על שאלת חופש הביטוי. מבחינה זו, חוק הרשות השנייה הוא החוק המפורט ביותר בישראל במישור הפיקוח על השידור ברדיו (האזורי) והטלוויזיה (המסחרית, ערוץ 2 וערוץ 10). החוק השאיר מעט מאוד ליד המקרה, ואף הטיל חובה למנות נציב קבילות ציבור, שיהיה כפוף ישירות לשר הממונה, וסמכויותיו נוסחו לפרטי פרטים בחוק הרשות השניה המקורי.
  

אחד התחומים הבודדים שבו עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, הוא תחום הפרסומות בכלל ותחום הפרסומות הפוליטיות בפרט. כללים שקבעה מועצת הרשות השנייה בנוגע לפרסומות מסחריות עסקו בעיקר בזמן שידור, בשיבוץ הפרסומות בתוכניות שונות ובאתיקה הקשורה לפרסום, כמעט ללא היזקקות להחלטות של בג"ץ. שונה המצב בכל הקשור לפרסומות פוליטיות. בסוגיה זו כמעט שלא התעוררו סימני שאלה מהותיים עד שנת 2003, עם הגשת העתירות לבג"ץ על ידי אנשי ז'נווה ואנשי המפקד הלאומי, נגד סירובם של רשויות השידור לאפשר להם לפרסם ו/או להעביר מסר תעמולתי. בעניין המפקד הלאומי, קבלו שופטי בג"ץ ריבלין עדיאל וחיות החלטה (27 ינואר, 2005) להעביר את הדיון לפורום שיפוטי רחב יותר.
  

בסוגיית חופש הביטוי של העיתונות יש לבג"ץ רפרטואר נכבד, החל מפסה"ד הידוע של "קול העם" ו"אלאתיחאד" בשנות ה-70, שקבע את הקואורדינטות של חופש הביטוי ובכך העניק בסיס איתן לדמוקרטיה בישראל. אולם מאז שנות ה-90 מסתייג בג"ץ מהתערבות בשיקולי רשויות השידור. דוגמא מובהקת לכך היא המחלוקת בדבר שידור הדוקודרמה "משפט קסטנר".

החלטת בג"ץ תקבע גם כעת את גבולות חופש הביטוי ותידון בממד החוקתי של האיסורים בחוק הרשות השנייה ובחוק רשות השידור. בכל מקרה, יש לקוות שאופי ההחלטה יהיה ליברלי. הגבלת חופש הביטוי בנושאים פוליטיים, עשויה להחטיא את המטרה; למי שדרכו אצה לו, תמיד קיימת האופציה להשתמש בשידור הפיראטי, שמשקלו בתקופת בחירות תופס נפח נכבד מכלל התעמולה, אך גם בתקופות של שגרה אינו חף מסיוע לארגונים אידיאולוגיים.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: