"הכל דיבורים?" – אולי…

בשבוע שעבר התקיים כנס אקדמי באחת המכללות שבחסות אוניברסיטת בר-אילן, על "מנהיגות פוליטית".
אני הרציתי על רטוריקה בהודעות פומביות של מנהיג פוליטי, כאסטרטגיה המסייעת לו להגביר את רמת האמון שהציבור תולה בו ובמסריו הפוליטיים, בעיקר בנקודות זמן היסטוריות קריטיות.

לטענתם של רבים, אין מצב של שקיפות בדיווח, בכלל, ובהודעות פומביות של מנהיג פוליטי, בפרט. לא ניתן להעביר מידע באופן נטול הטיות או סממנים סובייקטיביים של סוכן המידע. הציבור עסוק, לפיכך, בבדיקות ובהצלבות מידע – על דרך השגרה – כדי לאמוד האם "עובדים עליו" באמצעות המלים.
אלא מה? הקדמונים כבר ידעו שגם במקרה של הצלבת מידע יכול מנהיג פוליטי, כמקור מידע, להשפיע על תפיסותינו ולגרום לנו לתת אמון בו ובמסריו, אם הוא יודע כיצד להשתמש בכלים לשוניים העומדים לרשותו. מנהיג פוליטי בעל כישורים רטוריים, מסוגל לגרום לקהל לקבל את דיווחיו כאמינים, גם כאשר ידוע שהמציאות המצטיירת מתוך טקסט מילולי מעובד, היא מובנית.
במילים פשוטות, קל יחסית לבדוק דיוקים ואי-דיוקים בתוכן שמועבר לקהל היעד; קשה להתמודד עם שימוש מתוחכם באסטרטגיות רטוריות המתיימרות להציג שקיפות.
 
בהרצאתי התמקדתי בהודעותיו הפומביות של יאסר ערפאת לאחר הסכמי אוסלו. ערפאת היה מנהיג פוליטי, שלדרגת אמינותו הייתה חשיבות בעיני קהלים רבים. היא נמדדה לא רק על ידי עמו, אלא בעיקר על ידי קהל חיצוני. שהרי פועלו כמנהיג פוליטי היה קשור קשר אמיץ לנסיבות שנתפסו כקריטיות על ידי סביבתו המיידית והגלובלית.
את השאלה, באלו אסטרטגיות רטוריות השתמש ערפאת כדי ל"שלוט" ברמת האמינות שלו כמנהיג, מבית ומחוץ, בדקתי באמצעות ניתוח שהשווה בין הודעותיו הפומביות לקהל מערבי לבין הודעותיו הפומביות לקהל מוסלמי (נאומים, מסיבות עיתונאים, ראיונות לכלי התקשורת).
מאחר שערפאת, נתפס מלכתחילה כדמות שנויה במחלוקת במובנים רבים, הייתה חשיבות לשאלה, כיצד שרד בזירה הפנימית המורכבת וגם בזירה הבינלאומית, כדמות מפתח בכל הקשור לתהליך השלום בין ישראל לבין הפלסטינים, למרות התדמית שנדבקה אליו.
(יש לציין שהעדפתי לבדוק הודעות פומביות של ערפאת בטווח של שנה בלבד, בתקופה שהסכם אוסלו היה עדיין טרי.)
 
תוצאות הניתוח מעניינות ככל שתהיינה, הראו שלערפאת הייתה בעיה של כישורים רטוריים. אבל הוא השכיל לעשות שימוש במיתוסים "לאומיים." בעיקר, מיתוסים ששורשיהם בקוראן ובדמויות מפתח דתיות, כגון הנביא מוחמד. פרט לכך, ידע להשתמש במיתוסים אוניברסליים, וליצור רושם של מנהיג "מושיע," לדרבן את העולם המערבי "להתאחד" לטובתם של הפלסטינים וליצור רושם שישראל היא "האויב" של השלום, ולא הוא.
בכך הסתיימו כישוריו הרטוריים של ערפאת. הוא כשל בכפל לשון, בכפל מוסר, בהתחמקות מגינוי הטרור. תדמית המנהיג הבלתי-אמין נדבקה אליו כמובן גם בשל אופי מסריו בפורומים לא פומביים רשמיים (בכך לא נגעתי).
 
הבוקר התבשרנו שאבו מאזן ניצח בבחירות ויהיה היו"ר הבא, הנבחר, של הרשות הפלסטינית. לאחר האזנה חטופה לנאום הניצחון שנשא, לא הופתעתי למצוא שגם אבו מאזן משתמש באחת האסטרטגיות הרטוריות השכיחות ביותר, העוזרות להגביר אמינותו של מנהיג פוליטי, דהיינו, שילוב מיתוסים לאומיים ואוניברסליים, לתוך הודעותיו הפומביות.
אחד מהם הוא מיתוס הג'יהאד.
על מנת לסבר את אוזנם של קוראים שניזונים מכלי התקשורת בלבד, אפרט כיצד עשוי השימוש במיתוס הג'האד להגביר אמינותו של מנהיג פלסטיני-מוסלמי בקרב בני העם הפשוט וכיצד עשוי הוא לבנות תפיסותיו של ציבור מערבי למוד ניסיון מהטרור המוסלמי.
מובנו המילולי של המושג ג'האד הוא, "להשקיע אנרגיות לשם מטרה נעלה, לשאת בכל קושי נפשי שנגרם כתוצאה מהשאיפה להשיג את היעד הנעלה."
הביטוי הוזכר בקוראן ובחאדית' בשתי משמעויות:
אלג'האד אל-אכבאר – "הג'האד הגדול יותר", שזו המשמעות הערטילאית יותר. דהיינו, לסבול את הקשיים ולהיאבק בפיתויים למען העלאת שמו של אללה ועניין האסלאם, על ידי דבקות במצוותיו. כמו כן להטיף בדרכי נועם ובנתינת דוגמא אישית. הג'האד הזה קרוי "הגדול" בכדי להראות עד כמה הוא קשה.
אלג'האד אל-אצע'אר – "הג'האד הקטן יותר" בעל המשמעות החומרית, מתייחס להקרבת הקניין, הממון והנפש לשם העלאות העניין המוסלמי. הוא מטיף לציית לאללה ושליחיו על ידי לוחמה ודבקות במצוקה.

ככל הנראה, הצווי המקורי לנביא מוחמד היה ללכת לפי הג'האד הגדול. אך עם הידוק המצור על המוסלמים במכה ובמדינה, התיר האל למוחמד, דרך המלאך גבריאל, לנקוט בדרך השניה. נוצר מצב בו רוב חכמי ההלכה ורוב האסכולות המוסלמיות מדגישות בעיקר את הג'האד הקטן. אבל, הוגים מסבירים שהג'האד במובנו החומרי איננו מלחמה אבסולוטית, אלא היא מותנית במציאות – במידה ויש רודפים או כשאין דרך אחרת, יש להשתמש בשיטה זו. יש דעות אחרות שלפיהן המובן של הג'האד הקטן משרת הן את מטרות ההלכה והן את מטרות הפוליטיקה, ולכן הדבר הארעי הפך להיות הדבר המרכזי. 
ערפאת הרבה להשתמש במיתוס הג'האד וחזר עליו אינספור פעמים. האם היה ברור למה התכוון? ככל הנראה, כוונותיו העיקריות היו להתחבר לאלמנטים דתיים מוסלמים משום שהיה מנהיג חילוני. אבל, כשלא גינה את הטרור ואת הפיגועים, התחלנו לחשוב, ובצדק, שערפאת מעודד טרור. הבנו שהוא קורא לג'האד "קטן" במובן של מלחמת קודש ב"אויבים," בקיצור – שולל את קיומנו באזור.
 
אתמול, גרף אבו מאזן כ-70% מכלל קולות הבוחרים.
את נאום הניצחון שלו תיבל גם הוא במיתוסים לאומיים-מוסלמים.
אחד המשפטים שהונצחו, ואולי ייזכרו זמן רב הוא:
"לירושלים צועדים מיליוני בני חורין" והוסיף: "אנו מקדישים את הניצחון לרוחם של השאהידים, אנו מאמינים באחדות העם הפלסטיני .."
כרמז לסוף האינתיפאדה החמושה ותחילת ה"מאבק הפנימי" של כל מאמין ומאמין, הצהיר אבו מאזן – "נגמר הג'האד הקטן, מתחיל הג'האד הגדול"
 
השימוש הרטורי במיתוס הג'האד, והבלטת המשמעות הערטילאית, הג'האד הגדול, עשויים לשחק לידיו של אבו מאזן, ולהגביר אמינותו בעיני העולם, בעיקר כשהוא מכריז באופן שיובן גם על ידי הקהל המערבי – נפרדנו מהג'האד הקטן… [הלוחמני, האינתיפאדה החמושה.]
אני טוענת "כבדהו וחשדהו" משום שאם זוהי אמינות שבנויה על תחכום רטורי היא עשויה להתברר, באורח פרדוכסלי, כאחיזת עיניים ומניפולציה. הרי מלומדים קדמונים כבר מזמן קבעו ש"הכל דיבורים"!

בקיצור – צריך לשמוע ולהבין ורק אחר כך להאמין.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רוני ה.  On 11 בינואר 2005 at 1:37 am

    מה המקור שלך ל"ג'יהאד הגדול" וה"ג'יהאד הקטן"? האם את בטוחה שזאת הכוונה של אבו מאזן?

    עד כמה שאני יודע, ג'יהאד משמעו פשוט מלחמת מצווה. חיפשתי קצת והנה כמה הגדרות שמצאתי למילה ג'יהאד:
    – מילון איילון שנער : מלחמת מצווה, מלחמת קודש
    – מילון Hans Wehr (1960):
    Jihad = fight, battle; juhad, holy war (against the infidels, as a religious duty)
    Jihadi = Fighting, military
    – חווה לצרוס יפה : מלחמת מצווה
    – עימנואל סיוון : בתקופת מסעי הצלב – חובת המוסלם [ליתר דיוק: חובה קולקטיבית של העדה המוסלמית ולא חובה אישית] היא לערוך "ג'יהאד" של קבע באויבי אמונתו.

    יש לי הרגשה שהפירוש ה"ערטילאי" שהבאת כאילו ג'יהאד הוא סתם מאבק בפיתויים איננו הפירוש המקורי, אלא זו אפולוגטיקה מאוחרת. השאלה היא איך מוסלמי מן השורה מבין את המילה ג'יהאד ואני חושב שהוא מבין זאת כמאבק מזויין ולא כדבקות בדת.

  • תרצה הכטר  On 11 בינואר 2005 at 8:29 am

    הם מקורות מצוינים. אני השתמשתי בספרו של מאליק אברהם – אסלאם ושלום-גישות אסלמיות לשלום בעולם הערבי בן זמננו. גבעת חביבה: המכון לחקר השלום. תשנ"ב. במאמר מתוך הספר, "הג'האד באסלאם – קיצוניות או סובלנות" מסביר מאליק, עמ' 31-33 את נושא הג'האד הגדול והקטן.
    בודאי שהעם הפשוט מבין, אחרת מה היתה המטרה של אבו מאזן להופיע בפני העם בהודע נצחונו ולדבר על כך

%d בלוגרים אהבו את זה: