אתיקה עיתונאית

קיומם של כללי אתיקה עיתונאית (כתובים או לא כתובים) מראה שישנם דברים בגו, ואולי גם שהיו דברים מעולם….

כל עיתונאי מתחיל, יודע בודאי כיצד עליו לנהוג כלפי מרואיין והמידע שהוא מספק לו במהלך ראיון ….

להלן מקרה המדבר בעד עצמו –

א. תכנון למופת
הטלפון מצלצל בביתי בשעות שלפני הצהרים ומוציא אותי מהריכוז.
פונה אלי עיתונאית של אחד העיתונים היומיים בקול נעים במיוחד: "שלום, ד"ר הכטר?"
אני משיבה: "כן, מדברת".
הקול הרך ממשיך, "קראתי עליך ואודות מחקרך בתחום הסאטירה, והחלטתי לפנות אליך בבקשה להתראיין בנושא זה לעיתון שלנו."
"נכון מאוד, אני חוקרת ומלמדת קורס שנתי על הומור ושימושיו בתקשורת ובפוליטיקה. אם את רוצה אפשרי להיפגש ולדבר על הנושא." השבתי לה בנימה מעודדת.
"אני מאוד מעונינת שניפגש" היא מגיבה בטון מרוצה.
"טוב, אז מאחר שאני גם מלמדת במשך השבוע, אוכל להתפנות אליך באחד מימי השבוע פרט לימים רביעי וחמישי," השבתי לה.
"יופי, אז מה דעתך על יום שלישי?" שאלה אותי בתקווה שזה יסתדר
"יום שלישי לפני הצהרים זה בסדר. אז בואי נקבע, שעה עשר.זה נוח לך?"
"כן בהחלט", השיבה לי בשמחה.
"על מה בדיוק רצית לדבר?" התעניינתי
"בכללי, על סאטירה וכמובן גם על סאטירה בישראל." השיבה לי בטון של שמחה (הרי לא קל למצוא מרואיינים כל כך אדיבים ומוכנים להקדיש זמן לשאלות של עיתונאים).
"בסדר" השבתי ועוד מיהרתי לנדב מידע ראשוני, "אני כבר יכולה להמליץ לך על שני ספרים מצוינים בנושא הסאטירה בכלל והסאטירה בישראל בפרט; האחד הוא של אלכסנדר דוד, ושמו, ליצן החצר והשליט; השני – ספר חדש שכתב עוז אלמוג, בשם, פרידה משרוליק. אלו מקורות טובים שתוכלי לעיין בהם לפני שאת מגיעה לכאן." כך המשכתי כשאני מפרטת מה כלול בכל אחד מהמקורות (כן, מוסרת מידע כך סתם, בחינם, רוצה להיות בסדר…) ועוד המשכתי ואמרתי, "אז הנה הכתובת שלי, ואסביר לך בדיוק איך להגיע…. להתראות."

ב. שינוי קטן בתוכנית
יום שלישי בבוקר, אני יורדת למטה לצעדה היומית שלי וכמה תרגילי כושר. חוזרת הביתה מתנשפת, ובעלי מוסר לי שבזמן שהייתי בחוץ שוחח בטלפון עם העיתונאית – "חיפשה אותך העיתונאית מעיתון…. היא מבקשת שתיצרי איתה קשר בטלפון מספר…. היא דוחה את הפגישה לשעות הצהרים, רוצה לדעת אם זה בסדר."
טוב, התיישבתי לבדוק מה סדר היום שלי. יש לי פגישה מחוץ לבית אחר הצהרים ועלי לצאת בסביבות השעה ארבע. חוץ מזה מחכה לי הרבה עבודה בבית.
חייגתי אליה, עונה לי הקול המוכר, "שלום, תרצה." (הפעם כבר לא ד"ר הכטר אלא תרצה.)
"שלום" אני עונה. "רצית לשנות את שעת הפגישה לצהרים?" אני שואלת.
"כן, אפשר באחת בצהרים?" היא שואלת.
"כן" אני עונה. "אפשר, רק תקחי בחשבון שלא אוכל לדחות הלאה לשעות אחר הצהרים, יש לי פגישה אחרת".
"טוב, תודה לך, אגיע בזמן. זה סגור. להתראות!" היא עונה.

ג. לקראת הראיון
אני מתיישבת לעבוד על שתי הרצאות עבור שני כנסים שונים בסוף חודש דצמבר. אני עמוסת עבודה. הזמן רץ, השעה אחת בצהרים הגיעה. הפסקה. היא עדיין לא הגיעה, אולי לא מצאה את הכתובת. אבל אם כך, הייתה מתקשרת לשאול. הפסקתי עיסוקי והמתנתי.
עברו עשר דקות נוספות, השעה אחת ועשר דקות, נשמע צלצול באינטרקום. אני עונה, שואלת מי שם ומוסיפה, "שלום, עלי לקומה עשירית."

ד. הראיון
היא נכנסת ומתיישבת. אני מגישה לה כוס מיץ קר ונשנושים.
אנחנו מתחילות לדבר.
"כן, במה אוכל לעזור לך?" אני שואלת.
היא מסבירה, "אני כותבת קבוע טור בענייני תרבות לעיתון שלנו. הכתבה שלי על סאטירה תופיע ככתבה מרכזית במוסף סוף השבוע הבא. קיבלתי קלטת של "ארץ נהדרת" היא מוסיפה, וגם הספקתי כבר לרכוש את ספרו של עוז אלמוג שעליו המלצת. כן הוא מאוד מעניין ומתאים למטרה שלי."
השיחה קולחת.
אנחנו מדברות על סאטירה, כביקורת הומוריסטית. נזכרות בחנוך לוין ובמלכת האמבטיה.  אני מתייחסת לתרומתו של גלי צה"ל לסאטירה בישראל, ונוקבת בשמה של תכניתם המוצלחת של אברי גלעד וטל ארז, "מה יש". אני מתייחסת גם לתכנית מדינת היהודים שסוקרת את ההיסטוריה של הסאטירה בישראל. אנחנו ממשיכות לדבר על החרצופים בתקופה שבה לא היה "ציד מכשפות" והיה מותר לצחוק בקול רם. ולהבדיל, על תוכנית הסאטירה של שי ודרור, ומדוע הורידו אותם.
לבסוף היא מנסה לברר מה דעתי על הסאטירה כיום, בעיתונות ובטלוויזיה.
במהלך הראיון היא גם מדווחת לי שכבר ראיינה בטלפון את אפריים קישון, שסיפר לה שהוא מאוכזב מאיכות הסאטירה בטלוויזיה, שזו ליצנות יותר מאשר סאטירה.
הערתי על כך – היום מה שקובע הוא רייטינג. גורם מרכזי בקביעת תכנים בערוצים המסחריים בכלל, ובענייני סאטירה בפרט. שנית, צריך להתחשב בטעמיו של הקהל. למי יש היום ראש לחשוב? למי יש בכלל ראש חושב? קהל היעד רוצה לצחוק על ליצנות, לא כל כך מבין שנינות…..

שעה וחצי עוברת לה ביעף, והיא רושמת ורושמת.
לבסוף, כשהרגשנו שמיצינו את הזמן, שאלה אותי הגברת הצעירה, "אז מה האימייל שלך? כשהכתבה תהיה מוכנה," היא מבטיחה, "אשלח לך באימייל."
מסרתי את כתובת האימייל שלי (את מספר הטלפון שלי, היא, אגב, מצאה לבד…), ברכתי אותה בהצלחה בכתיבה, והוספתי שמאוד נהניתי. היא אישרה שגם היא, וזהו.
עיתונאית בתחילת דרכה. מאוד מוטיבציונית. בחורה מבית טוב.

ה. סוף מפתיע
הגיע סוף השבוע.
חיפשתי באינטרנט את אתר הבית של העיתון.
מצאתי. נרשמתי כ
די שאוכל לעלעל במדוריו השונים.
לפתע נזכרתי שהיא הייתה אמורה לשלוח אלי את הכתבה באימייל….
טוב, אולי היא עוד תשלח, אמרתי בלבי. אבל בינתיים… סיקרן אותי לקרוא את הכתבה.

הכתבה ארוכה; הקריאה קולחת; הנה היא כותבת על ארץ נהדרת, על אפריים קישון, ואפילו מצטטת את עוז אלמוג (לא ברור לי אם ראיינה אותו או שמא קראה בספר, שעליו, כזכור, המלצתי לה).
בהמשך היא מציינת אפילו את שמו של הבחור, בוגר תיכון, שסיפר לה בהתלהבות שאינו מוכן לפספס את "ארץ נהדרת", מה שמראה, שצעירים כן נהנים מהתכנית.

סיימתי לקרא; כתבה מעניינת; כוללת אזכור נושאים שעלו בראיון אתי, כולל ציטוט של עוז אלמוג.
לא מוזכר אף לא ברמז, הראיון אתי.
נו, בסדר. אבל היא גם לא שלחה אלי את הכתבה באימייל, כפי שהבטיחה!
לא יצרה אתי קשר, כדי להודות לי  או לשאול כיצד התרשמתי מהתוצר הסופי.

בדקתי באתר העיתון, במדור "צור קשר", כדי לשלוח את חוות דעתי על היחס ובכלל.
לא מצאתי את שמה ברשימת כתובות המיילים של בעלי הטורים.
שלחתי למערכת שלה מייל ועדיין אני ממתינה למענה….

אז ככה, ספירת מלאי –
1. למדתי לקח? לא בדיוק. דבר דומה קרה לי עם תחקירנית של ערוץ 2, ממש לאחרונה, לפני כחודש ימים.

2. אבל, זכיתי לקבל שעור פרטי על אתיקה עיתונאית; למדתי על בשרי מהי דרך ארץ אלמנטרית בעיתונות הכתובה, וגם האלקטרונית (אני מקווה שזה איננו מדגם מייצג….). אזכור זאת לפעם הבאה.

 מה שבטוח – לא ארים ידיים, כמו רבים אחרים וגם לא אומר – "זה מה יש……

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יואב  On 13 בדצמבר 2004 at 9:02 pm

    המועדון של אלו שזכו לראות עיתונאות "במיטבה".
    אז רק כמ דברים להוסיף:
    א. אין דבר כזה אתיקה עיתונאית. רובם הגדול של העוסקים בתחום הזה בכלל לא מבין את משמעות המילה הזו.
    ב. כתוצאה ישירה מכך, גם אין דבר כזה עיתונאות.
    ג. רובם הגדול של אלו המכנים את עצמם בשם "עיתונאי\ת" הם לא יותר מאשר עובדי אחד הארגונים הגדולים הנלחמים על מקום עבודתם בעזרת שקרים, חנופה, עיוות המציאות והוצאת דברים מהקשרם. הכל כדי לייצר תהודה לעצמם ולנסות להוכיח ערך לארגון שמשלם את שכרם.
    ד. זה לא רק בתחום בו את עוסקת. הקשר הברור בין שלטון-הון-תקשורת הפסיק מזמן להיות נושא מצחיק או איזו פארנויה אישית. בשם ה"רייטינג" מרשים לעצמם רובם של העוסקים בתחום העלוב הזה לטבוח כל דבר ולרמוס כל אחד בלי חשבון בכלל וכל עוד זה מקדם את האינטרסים של אדון האחוזה הביזנטי שבמשרדיו הם מקבלים את דמי המחיה שלהם. ככה שממש לא ניתן יותר להפריד בין כתבה בכלי תקשורת כזה או אחר ובין קידום אינטרסים כלכליים של העומד בראש הארגון.
    ה. כל זה עוד לפני בכלל שהתחלת לדון ברמה המקצועית וכל השאר.

  • תרצה  On 13 בדצמבר 2004 at 9:26 pm

    זה בסדר. נעבור גם את זה.

  • יוסי  On 13 בדצמבר 2004 at 11:03 pm

    גם אני זכיתי לצילצולי טלפון לבית ולנייד ואי-מיילים מתחקירנית מאחד מערוצי הטלוויזיה שקבעה איתי ב-10 בלילה באיזה בית קפה. איחרה 20 דקות, הופיעה ללא עט/עפרון או נייר. דיברתי שעתיים והיא רשמה תוך כדי תלונות שהכתיבה מכאיבה לה. לאחר בקשתי, היא הבטיחה שתשלח אלי באי-מייל משהו כתוב, זה היה לפני 5 חודשים בערך. אני עדיין ממתין.

  • דרור  On 13 בדצמבר 2004 at 11:48 pm

    לא אגן על הגברת; התנהגות כזו עושה למקצוע ולעוסקים בו הרבה רע.
    אני רק רוצה לדבר מסביב: המו"לים נמצאים במצוקה כספית קשה, מה שמשליך מיד על איכותם, נסיונם והיקף השקעת הזמן של כל העוסקים בתחום (כתבים, עורכים, מפיקים וכו'). בעיות צצות במקרים רבים ובאופנים שונים. המרואיין, לעומת זאת, מכיר רק את הכתב.

  • דוד  On 14 בדצמבר 2004 at 12:01 am

    היא לא שלחה לך כתבה מהבושה, משום שהיא ראתה שכל השיחה ביניכן ירדה בעריכה. אם עריכה שלה או של העורך, זאת כבר שאלה אחרת. לא ברור מכתיבתך אם משהו מהשיחה ביניכן נשאר כחומר רקע בכתבה או לא.
    התסכול גדול, אבל אם אפשר להיכנס לנעלי הצד השני לרגע, אז ככה: הבחורה לא הדוגמה הכי ברוטלית שיש. היא התקשרה אלייך כמה פעמים, נשמעה נחמדה בכל פעם, דחתה ודחתה, ובסוף הגיעה. גם בשיחה ביניכן היא עדיין נשמעת בסדר, ואפילו מקריאת הכתבה, לא נשמע שהיא טמבלית גמורה, אלא שפשוט חלקך אינו שם.
    ולמה היא לא מרשעת גמורה? כי היא השקיעה, וגם מעצם העובדה שהיא בחרה להיפגש איתך. כתבה על סאטירה וכו' אפשר לעשות בחמש שש שיחות טלפון ממושכות ומושכלות, פלוס חומר רקע ארכיוני, פלוס כמה הבחנות וכבר סגרת כתבת מגזין הגונה וסבירה.
    תרצה, גם לך כמרואיינת אין שום סיבה להכניס לביתך, לנשנש ולהיות נחמדה עם עיתונאים כאשר מדובר בכתבה שדורשת ממך לתת מידע וידע בתחום שבו את שולטת. זה לא נושא רגשי ולא ממש חשוב לך מגע עין עם האדם. ככה את בבית, יושבת בסתלבט, ומדברת דרך השפופ.
    ומה יצא? את חשה מרומה, קורבן של עיתונאית לא מנוסה ולא מאורגנת. תאמיני לי, אין פה שום רוע.
    אולי עדיף היה אחרי דחייה אחת או שתיים, שהיית אומרת לה, יודעת מה, ממש לא מתאים לי, תראייני מישהי אחרת.
    שיהיה בהצלחה בפעם הבאה

  • תרצה  On 14 בדצמבר 2004 at 8:36 pm

    לדוד לדרור ויוסי על ההתייחסות לסיפור שלי
    אני קוראת בין השורות ומבינה שכעיתונאים זה נראה לכם די "נורמלי". יחד עם זאת, מצאתי בתגובותיכם מספר
    עצות מועילות, תודה

  • Rogatka  On 15 בדצמבר 2004 at 12:09 am

    כן, נפלת קורבן להתנהגות לא נאותה – ניצול של כשרונך ושל יכולותייך, אך אין בסיפור נגיעה לאתיקה עיתונאית.
    בסך הכל מדובר על תחום של בין אדם לחברו – היא כנראה לא כל כך "מבית טוב" כפי שאת מציינת, לפחות לא בעניין הקרדיטים והתודות. בפעם הבאה – כדאי לבקש ממנה להודות לך בסוף הכתבה. במקומך, הייתי עושה את זה.

  • עדי בר-לב  On 26 בינואר 2005 at 4:30 pm

    קראתי בשקיקה מאולצת את סיפורך המשמים. הוכיתי בתדהמת סנוורים נוכח העדר הפואנטה. וגם…היעדך ההומור עליו אשר כביכול מהווה תחום עליו הינך אמונה.

    מה בסה"כ עשתה לך הכתבת הצעירה "מבית טוב" (תסבירי לי בהזדמנות מה אומר הביטוי המקומם הנ"ל??), גזלה משזמנך היקר כשעה ומחצה?? והכל כאשר נזכור ברקע הדברים כי השיחה היתה לתיאורך מלבבת ומעניינת.

    טוב, אז היא לא נתנה לך קרדיט בסוף – ביג דיל! לא טענת שהיא ציטטה באופן מילולי מרעיונותייך המקוריים ו/או גזלה מקניינך הרוחני, בסה"כ נתת לה שיחת רקע נעימה ונחמדה ומשום שהיא לא זכרה ו/או טרחה ו/או מצאה לנכון להזכיר את הוד רוממותה הד"ר בסוף הראיון אז מצאת לכתוב רשימה משעממת שבזבזה מזמני.

    טוב…אולי גם אני צריך לכתוב רשימת ביקורת על בזבוז הזמן שנכפה עלי בידיך, ואולי גם על בזבוז השמן שנכפה עלי כתוצאה מכתיבת תגובה זו…אבל באחרונה לא האשים אותך🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: