גרשון צ'רניאק (עו"ד)

לפני 44 שנה, ב-3 באפריל 1960 נורה אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל למוות ליד בית המשפט המחוזי בחיפה, על ידי אדם שנטר לו טינה על רקע סכסוך משפטי שבו ייצג צ'רניאק את גרושתו של האיש . לאחר מספר שנים שבהן ניהל אותו אדם  מאבק לקבלת משמורת על בתו, פסק בית המשפט שהמשמורת על הבת תישאר בידי גרושתו, אותה ייצג אבי לאורך כל הדרך.באותה תקופה בה התנהל המשפט, התגוררה הבת עם גרושתו של הרוצח באנגליה. הרוצח , עמנואל מזרחי שמו, תכנן את מהלכיו לפרטי פרטים והגיע לבית המשפט מצויד באקדח. מששמע את פסק הדין ואפסו תקוותיו לזכות במשמורת על בתו, יצא מבין כותלי בית המשפט ובצע את זממו. לאחר מכן ירה מזרחי בעצמו ומת מפצעיו כעבור מספר ימים בבית החולים הממשלתי רמב"ם בחיפה.

*********
הרצח

עדי ראייה סיפרו שאבי, עו"ד צ'רניאק המנוח, עשה את דרכו לאחר מתן פסק הדין במחוזי, אל משרדי התובע המחוזי מול בניין העירייה בהדר הכרמל בחיפה. בעודו צועד לעבר יעדו, עצר אותו מזרחי, היו ביניהם חילופי דברים וכאשר פנה אבי כדי להמשיך בדרכו, דרך מזרחי את אקדחו וירה ירייה אחת כשהוא מכוון את האקדח אל לב קרבנו. אבי  הספיק להזעיק עזרה, רץ מספר מטרים והתמוטט ליד ספסל בגן הציבורי. מזרחי ניסה לברוח לכיוון הטלפון הציבורי אך עצר כשהבחין בעוברים ושבים שהתקבצו סביבו, לאחר ששמעו את יריית האקדח ואת זעקות העזרה של אבי. בשלב זה שוב שלף מזרחי את אקדחו, ירה בחלק גופו התחתון והתמוטט  על הדשא כשהוא מחוסר הכרה. ניידת משטרה חילצה אותו מהמון הסקרנים שהתקהל במקום והובילה את אבי ואת רוצחו לבית החולים הממשלתי, רמב"ם. המשטרה דיווחה שמזרחי החזיק באקדח ללא רשיון.

בעקבות האירוע, לשכת עורכי הדין הציעה לסייע לאמי לחסל את עזבונו של אבי – שהקיף כמה עשרות תיקים אזרחיים, שנותרו תלויים ועומדים.
עם חלוף הזמן, המשיכו רבים מידידי המשפחה ומוקירי זכרו של צ'רניאק להביע תנחומיהם בפני בני המשפחה בהזדמנויות שונות. היה זה מקרה חריג ביותר באותם זמנים. התופעה הכתה את הציבור בתדהמה ונחקקה בזיכרונם של רבים. למרות השנים הרבות שחלפו מאז, אחותי, אחי ואני נפגשים מדי פעם בשופטים ועורכי דין שעדיין זוכרים את אבי המנוח, את הישגיו בתחום התקדים המשפטי ואת תרומתו לעיצוב פניה של הדמוקרטיה בישראל.

בתקופה בה אירע הרצח, אמצעי התקשורת הפופולרי ביותר, הרדיו, לא היה נגיש לדו שיח עם ציבור המאזינים. למרות זאת, אזרחים מן השורה המשיכו לעסוק ברצח ובהשלכותיו במסגרות לא-פורמליות ימים רבים לאחר האירוע.

יש לזכור שבשנות ה-60, הייתה זו עליית מדרגה בולטת ברמת האלימות בישראל! היה זה מקרה ראשון מסוגו, שבו נרצח אדם במסגרת עבודתו כעורך דין, על ידי צד שתביעתו למחוזי נדחתה.

הרוצח

מזרחי היה ירקן שנישא לתושבת חיפה בשם יהודית בלוינל, ממוצא צרפתי. נולדה להם בת, אבל הנישואין עלו על שרטון והשניים התגרשו. הילדה הועברה בצו בית משפט לרשותה של האם; לאב ניתן היתר לבקר את בתו כל אימת שחפץ בכך. בית המשפט אסר להוציא את הילדה מחוץ לגבולות ישראל. לאחר שהאם סירבה לאפשר למזרחי לבקר את בתו, עתר מזרחי לבית המשפט וביקש לממש את זכויותיו לבקר את בתו. כעבור מספר שנים נישאה האם בשנית, לאזרח בריטי, ועברה להתגורר עמו ועם בתה מנישואיה עם מזרחי בתל אביב. מאוחר יותר עזבה המשפחה את ישראל. כך שלמעשה, הילדה הוברחה אל מחוץ לגבולות המדינה. מזרחי היה נחוש בדעתו לקבל משמורת על בתו, ופנה לממסד על מנת שיסייעו לו להשיג מבוקשו, בעוד גרושתו מתגוררת יחד עם בתו באנגליה.

הישגיו המקצועיים של אבי

על פרטי הרצח והרקע שקדם לכך נכתב רבות בעיתונות היומית למחרת האירוע. פרט לסיקור הרצח, וביטויי התדהמה על שנפל דבר בישראל, העיתונות סיפקה פרטים על הישגיו התקדימיים של אבי כעורך דין, ועל הסוגיות החשובות שבהן טיפל. בעיקר, בלט אבי כאחד מעורכי הדין הראשונים בישראל שנרתמו לסייע בפתרון סכסוכים בין בעלי קרקעות ערביים-ישראלים ומדינת ישראל.
עתירותיו לבג"ץ בשנות ה-50, בעניינם של תושבי כפרים ערביים שנעקרו מבתיהם ולא הורשו לחזור, עשו כותרות בעיתונות היומית.
אחד המקרים הידועים הוא העתירה שהגיש אבי לבג"ץ בעניין תושביו הערביים של הכפר אל ע'בסייה.  בשנת 1948 מנה הכפר 673 איש ואדמותיו השתרעו על 7600 דונם. בחודש מרץ 1948 נעשה הסכם בינם לבין אנשי ש"י לפיו לא יכנס צבא לכפר אם יונף דגל לבן מעל המסגד. בחודש מאי 1948 נכנסו כוחות צבא אל הכפר, תוך הפרת ההסכם האמור, וירו ללא אבחנה בתושבים – גברים נשים וטף, שהיו ברחבת המסגד. כמה מהם נהרגו במקום והאחרים נסו מהכפר בבהלה. לקראת סוף 1948 חזרו תושבי הכפר לבתיהם. בסוף 1950 שוב נאלצו תושבי אל ע'בסייה לעזוב את הכפר, בתירוצים ביטחוניים. לאחר מכן היו מספר ניסיונות של התושבים לחזור לכפר אך לשווא. הצבא מנע בעדם. בסתיו 1951 פנו התושבים לבג"ץ באמצעות אבי. בג"ץ קבע באופן תקדימי כי זכותם של עקורי אל ע'בסייה לחזור לבתיהם. בדצמבר 1951 חזרו התושבים אל בתיהם בתוקף אותה החלטת בג"ץ אך גם הפעם חזרתם נמנעה בטענה של שטח צבאי סגור. בשנת 1955 הרסו השלטונות את הכפר כליל פרט למסגד. אחד מזקני הכפר סיפר לאחרונה – "עו"ד צ'רניאק היה אדם טוב לב. סירב לקבל שכר טרחה כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר."

אבי הגיש עתירות לבג"ץ בעניינם של תושבי כפרים אחרים שנעקרו מבתיהם וחזרתם נמנעה בתירוצים שונים של הממשל הצבאי, כגון תושבי הכפר אם אל פארג'.
בנוסף לכך, השתתף אבי באחת מוועדות החקירה הרבות שעסקה בעניינם של תושביו המרונים של הכפר ברעם.

אחותי, אחי ואנוכי עדיין מזועזעים.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: