שנאה עצמית או שמחה לאיד?

הערה אישית: אני מרגישה שמחובתי כעוסקת בתחום של הומור, סמלים ומיתוסים מודרניים להשוות זה מול זה מתוך שני מאמרים שהופיעו בהארץ השבוע.

דורון רוזנבלום כותב (7/11/2004) כך:

"מאז הדחיפות ההיתוליות והצחוקים שבין ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק לבין ערפאת בשיחות בקמפ-דיוויד, שהשיקו מלחמת דמים עם אלפי הרוגים, לא נראו באזורנו חיוכים רחבים כמו אלה של ערפאת ופמלייתו, בהמריאם מהמוקטעה ברמאללה בדרכם להתלוצצות עם רופאים פריסאים…; "אם נזכור את סוג העליצות שליווה כמה מהפיגועים ורגעי האימה הנוראים ביותר – כולל ריקודי הגגות וחלוקת הסוכריות בקרב הפלישתינאים – נבין שבאזורנו אין קשר בין צחוקים ובין שמחה….;  "להיפך – הצחוקים נועדו במזרח התיכון לשתי פונקציות בלבד: שמחה לאיד, או התרסה…."

מן הצד האחר, יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב" – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל (9/11/2004) – כותב באותו עניין, על "שמחה לאיד מרושעת" –

"אפשר רק לתאר מה חשים מיליוני פלשתינאים למראה מחזות העליצות והשמחה לאיד המלוות אצלנו את גסיסתו של מנהיגם."

למה מתכוון באר? לעניות דעתי, הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" תקף באופן כללי. אלא שסיר לחץ שאין לו שסתום ביטחון עלול להתפוצץ.

כן, לפני אלפי שנים חשבו שצחוק לאיד איננו אתי. אבל מולייר, וגם ג'ונתן סוויפסט כבר הבינו שעדיפים צחוקים, התלוצצויות ושטיקים קומיים כדי להמשיך לתפקד איכשהו במצב הנוכחי. לכן, מה שמוגדר כ"שמחה לאיד", במחילה מכבודו של המחבר הנ"ל, אינו אלא שנאה עצמית, במסווה.

                                                    *******************************

אין דרך אחרת להבין את הטענה של באר (אני שוב מצטטת) –

"ערפאת היה מיתוס, ו*מסע הדמוניזציה* שמתנהל נגדו פוגע בעם הפלשתיני כולו"

ערפאת הוא מיתוס ויישאר מיתוס אצל אלו שחושבים שהוא גיבור הדור, ולא משנה כמה נצחק (לאידו או לאידינו). ואם הצחוק הוא מה שהופך מיתוס לאפס אחד גדול, אזי משהו לא בסדר.

להלן תגובתי למאמרו של יזהר באר:

הפילוסוף הבריטי, הובס כבר אמר ששמחה לאיד מעידה על חוסר ביטחון ועל חולשה. אלא שיש כאלו שאינם צוחקים בכלל.
גם המפריזים וגם הנמנעים לא היו עוברים את מבחן האתיקה של אריסטו שכתב שיש למצוא את שביל הזהב.

מי שאינו צוחק, לא מבין שלא תמיד עוזרות נזיפות, לעתים צחוק מתקן בדרכי נועם מה שיד קשה לא מצליחה לעשות. 
כשאתה מגדיר את המצב לא כשמחה לאיד אלא, יותר מכך, כדמוניזציה, פירושו שאינך מבין מהו צחוק אמיתי ואותנטי.
כפי שכותב רוזנבלום במאמרו השבוע "צחוק באפילה" – "כך נשאר השמאל נאמן עד אבסורד לפוזת ה"הומניזם" ("בכל זאת איש חם ולבבי").
האם אין בדבריך משום "שנאה עצמית?" – תסביך רדיפה? בהחלט רצוי לעתים להשתמש בשסתום ביטחון. הטריגר במקרה זה הוא גסיסתו של ערפאת.

לפיכך, הביטוי "הרוע, נדמה, נהפך לקו היכר של הקולקטיב הישראלי" – הוא מוגזם.
מה שעשתה התקשורת הפופולרית הוא טרפה והתייחסות גורפת שכזו לקולקטיב הישראלי היא נבלה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רותי  On 9 בנובמבר 2004 at 11:31 pm

    האם "ריקודי הגגות וחלוקת הסוכריות בקרב הפלישתינאים", גם הם "נחמדים" ו"לגיטימים" בעיניך?

  • תרצה  On 10 בנובמבר 2004 at 9:04 am

    בודאי שלא. זוהי ללא ספק שמחה לאיד מרושעת.
    שביל הזהב בענייני צחוק, מבית מדרשו של הפילוסוף היווני אריסטו, הוא מעשה שיש בו טקט. כגון, בדיחות שנונות, חיקויים וכיו"ב – רמיזות דקות או גסות ולא התנהגות פרועה ובוטה.

%d בלוגרים אהבו את זה: