הקלף המנצח – הסבר פניך לבוחר

אנחנו חיים בעידן שבו המסר הויזואלי הוא המסר המכריע.

כך אומרים לנו יועצי תדמית, "עליכם להקפיד על הופעה, לשמור על חזות חביבה ורגועה" ועוד.

העניין הוא שלאדם הממוצע חסר המידע הבא:

בשנות ה-50 כשעמלו חוקרים על הבנת הקשר בין טכנולוגיות התקשורת לבין פרצופה של החברה ותרבותה, בלט ביניהם חוקר המדיה ועתיד הטכנולוגיה, מרשל מקלוהן (1911-1980). את תורתו אפשר לסכם כך: "המדיום הוא המסר". הוא האבא של ביטויים משמעותיים נוספים כגון "הכפר הגלובלי". אבל הפואנטה שלו הייתה שלכל טכנולוגיית תקשורת יש משקל רב בעיצוב האדם. כתוצאה מכך, גם עיצוב החברה שבה אדם חי את חייו מושפעת מהטכנולוגיה השלטת באותה עת.

טענתו של פרופ' מקלוהן – שכנראה אוששה גם הפעם בתוצאות הבחירות לנשיאות (על כך בהמשך….) – יש קשר הדוק בין טכנולוגיית התקשורת השלטת בחברה, זו שאליה נחשף הפרט במידה מוגברת יחסית (בימינו: מסך הטלוויזיה, הסמרטפון וכן האלה), לבין התפתחות חמשת חושיו.

בהתבסס על טענתו זאת, מקלוהן דיבר על חוסר איזון בין חושים, שחלקם מתחדדים יותר על חשבון החושים האחרים של האדם. ויש לכך השלכות חברתיות ותרבותיות.

ככל שנחשוף אדם לשורות מודפסות, כך ילך ויתחדד אצלו החוש הויזואלי, וביתר שאת השאיפה לסדר וארגון. שהרי שורות מודפסות מישרות קו כמו חיילים במסדר המפקד. לטענתו של מקלוהן, גם פס הייצור המפורסם הוא תולדה של עידן הדפוס, כך הוא סבר ברמה הרעיונית.

בעידן הטלוויזיה – שנות ה- 60 המוקדמות בארה"ב ואחר כך בעולם כולו – החלה תקופה שבה זאת הייתה הטכנולוגיה בהא הידיעה. טכנולוגיה עם כח משיכה רב, שכבש מיליוני בני אדם וריתק אותם וכך זה נמשך גם עד ימינו אנו.

לעידן הצפייה בטלוויזיה נודעה השפעה ברמה האישית ועוד יותר, ברמת היחסים בין בני אדם.

כיום לדוגמה, האלמנט או הקריטריון החשוב ביותר לכל מי שמתעתד להופיע על גבי מסך הטלוויזיה הוא "לעבור מסך." מה שנקלט באופן ויזואלי על ידי הצופים בבית חייב להיות מותאם במאה אחוז לקריטריונים שרק העין קולטת – ל"פוליטיקלי קורקט" של החוש הויזואלי.

מה נחשב לפוליטיקלי קורקט בהופעות טלויזיוניות?

בראש ובראשונה חשוב להפגין נחמדות וקסם אישי. הקהל בבית לא יאפשר דקה של חסד, אין לצופי הטלוויזיה אורך רוח ולכן, אין מצב שבו כישלון בפתח הדברים יתוקן בעתיד. כאשר את/ה בשידור חי, עליך למהר ולהעלות על פניך את החיוך הכי מקסים שלך, לעשות פוזות נעימות וכובשות למצלמה. אל תגיד כלום עדיין, העין כבר קלטה משהו, למה לא הכנסת את הכרס? מה עושה האצבע בפה? מה זה הלבוש ה"סבתאי" הזה?

את התורה הזאת הפנמנו הודות ליועצי תקשורת בעיקר. וכך הגענו למצב שרייטניג של תוכנית אירוח, הופעות יחיד או רב שיח, מושפע בעיקר מתכונות שמקנות לנו סטטוס של "כוכבים". כלומר – כל מי שהופעתם החזותית הוכתרה בהצלחה מייד עם חשיפתם הראשונה לקהל הצופים בבית, ואולי עוד קודם לכן, כשהפרומואים יידעו את צופי הטלוויזיה לגבי מי שעומד/ת להגיש את התוכנית או מי שיופיע/תופיע בתוכנית בשבוע הבא.

כמה שאנחנו אוהבים את המראה הסקסי של …. ואת המראה הגברי של… ואת השרירים והחזה והשד יודע מה של…

ומה כל הפואנטה? מקלוהן הרי אמר ש"המדיום הוא המסר" – המדיום הוא הגורם החשוב בהא הידיעה בהתפתחות האדם ובמקרה של הטלוויזיה, חוש הראייה שעל פיו יישק דבר. ואם הקהל מטמיע ומפנים את הכללים הללו בתוך התת מודע שלו או שלה עד הסוף, הוא ייסחף בעיקר משום שהעיניים קלטו אובייקט שהוא "פוליטקלי" לפי כל כללי הדקדוק של "כוכב" הטלוייזיה המצוי.

הרי לכם מסקנה מעניינת – (בחירות 2004 לנשיאות ארה"ב, בוש נגד קרי):

החכם, השקדן, גיבור המלחמה, האחראי (ג'ון קרי) הפסיד לפיכך משום שחביב הקהל  ( ג'ורג' וו. בוש), יודע לעבור מסך (בדיוק כשם שהנשיא רייגן הצליח…)

זיכרו, מה שמסתתר מאחורי זה הנו תהליך התפתחות חושים לא-מודעת שהוסברה והובנה היטב למקלוהן. (אלא שהוא לא כל כך הוכיחה זאת במחקר)

אימרו מעתה – זה לא כל-כך חיוני להיות גאון (של אמא). אבל חובה לעבור את מבחן החביבות, הקסם. להלהיב במושגים של המדיום הדומיננטי – הטלוויזיה.

ברור, יש לכך גם השלכות על החברה בכללותה.

להלן טריוויה (בסגנון של שאלה רטורית) –

את מי יכנו בעידן שלנו כ"מנהיג המושיע" – את זה שטורח להסביר לציבור את האלף-בית של מלחמה בטרור? לא ולא..

אולי את זה שהיה שם ויודע מהי מלחמה מיותרת? שוב, טעות.

התשובה הנכונה היא: המנהיג המושיע, זה שאין לא תחליף, הוא זה שאומר לקהל, "הם לא יצליחו להפחיד אותנו" ובו-זמנית הוא עוטה על פניו ארשת של דאגה מהולה בסימפטיה ואמפתיה.

בשלב ראשון ממש לא משנה למי שצופה בהופעתך על גבי מסך הטלוויזיה "איך לא יצליחו?. כי מה שחשוב הוא המימיקה, האמירה הקצרה היוצאת היישר מהבטן. זה הקלף המנצח – עובדה, זה קנה מיליוני בני אדם.

יחי (ג'ורג' וו. בוש) חביב הקהל.

לא שיש לי משהו נגדו, הוא דווקא אמור להיות ידיד של ישראל, אוונגליסט-נוצרי אנטי-מוסלמי….

3 תגובות על ״הקלף המנצח – הסבר פניך לבוחר״

  1. את תעמולת הבחירות? (כן אני יודע שעדין יש סיכוי של 1:10000 שקרי ינצח)

    תהרגי אותי אני לא מבין מה היתה ההתלהבות הגדולה מקרי והציפיה שיביא לאיזשהו שינוי בבית הלבן. בוש הוא מאליטת ברוני הנפט האמריקאים וקרי הוא מאליטת הכסף הגדול של ניו אינגלנד. שניהם למדו לתוארים נחשבים באוניברסיטאות נחשבות ושניהם מעולם לא היו צריכים פרוטקציה, כי לא צריך פרוטקציה כשיש חברים. הרעיון שקרי הוא באיזושהי מידה יותר קרוב לאדם הפשוט מבוש הוא מגוחך. ולא לשכוח ששניהם אנשים דתיים שהולכים לכנסיות המקומיות שלהם. קרי לא שונה מבוש, מי שרצה נשיא שונה מבוש היה צריך להצביע בפריימריס לדין או גפהרט (שלאור תוצאות הבחירות כנראה שהיה מנצח את בוש).

    את הרעיון שבוש ניצח את הבחירות בגלל היכולות הטלביזיוניות שלו יכול להעלות רק אדם שסובל מחוסר שעות שינה. בוש, העילג והמגמגם לעיתים, הוא אישיות טלבזיונית יותר טובה מקרי? בוש שבמקרה הטוב הצליח לסיים בתיקו חלק מהעימותים שלו מול קרי הוא הדודו טופז האמריקאי?

    בוש לא ניצח את הבחירות האלו, את הבחירות האלו ניצחה האגנדה הרפובליקנית. לאורך כל המדינות ניצחו הרפובליקנים במרוצים לסנאט ולקונגרס שיבטיחו להם את השליטה לעוד שנתיים, ובכל המדינות שעמדה בהם לבחירה האפשרות לשלול מהומואים את היכולת להינשא היא התקבלה.

    ודרך אגב מאיפה את יודעת שקרי חכם? היכרות אישית רבת שנים?. הבן אדם בסופו של דבר הוא לא יותר מפוליטקאי מיקצועי, מיקצוע שבו אומנות התככים ונישוק תינוקות יותר חשובה מכל דבר אחר, דברים שבדרך כלל לא מעידים על עומק חוכמתו של אדם לטוב או לרע.

  2. ככה הם צריכים לנהל את אמריקה שלהם ורק את אמריקה שלהם ולא את כל העולם כי כל העולם לא שלהם

  3. כשהרפובליקנים (לפחות בוש, בוש-האב ורייגן) נמצחים, זה בגלל האג'נדה שלהם ולא בגלל שהם עוברים טוב את המסך.

סגור לתגובות.