"חוש מעין-סטטיסטי"

אחת התיאוריות המבריקות בתחום הקמפיין והשפעתו על הבוחר היא זו של חוקרת גרמניה המוכרת היטב למדעני תקשורת המונים – אליזבט נואלה נוימן.

לפי התיאוריה שלה, שאותה היא הכתירה כ"תיאוריית ספירלת השתיקה", מתרחש תהליך של "השתקה/הגברה" של התבטאויות לטובת/נגד מועמד/מפלגה, כתוצאה מיכולת החיזוי ה"מעין סטטיסטי" של כל אחד מאיתנו.

בני אדם נוטים להשתתק כאשר גובר ה"רעש" של אלו המחזיקים בדעות מנוגדות לשלהם.

נוצרת אצלם תחושה שהם במחנה הלא-נכון, שהם במיעוט.

 

איך מנבאים, לא רק באמצעות הסקרים – ואולי אף למרות הסקרים-  מיהו מחנה הרוב, למי כדאי לתת קול, ועל מי לא כדאי לבזבז קול? זאת השאלה.

 

התיאוריה הנקראת "ספירלת השתיקה" מבוססת על מחקרים רבים שבדקו כיצד פועלת הפסיכולוגיה של האזרח בבואו להצביע בקלפי או במקרים אחרים שתמיכתו נדרשת כדי להכריע בסוגיות "קשות" קיומיות.

התברר שההשפעה החזקה ביותר, נובעת מחשיפה בלתי מכוונת לסביבה המיידית, לאמצעי תקשורת, שלטי חוצות וכן הלאה. 

דווקא מועמד שהסקרים נבאו לו תבוסה, ינחל ניצחון – לעתים מוחץ אפילו – אם הקמפיין שלו יותר "צעקני". מי ש"צועק בקול רם יותר" משרה תחושה שהיריב "חלש" שליריב  אין סיכוי.

 

נואלה נוימן מתמקדת במה שנקרא, החוש השישי, "חוש מעין סטטיסטי" – התרשמות בלתי נמנעת שלנו מנתונים סביבתיים שעינינו קולטות ללא הרף או אוזננו קולטות, ולעתים קרובות גם מהרצון שלנו לדעת לאן נושבת הרוח, ולכן מההתעניינות המכוונת שלנו.

סקר סטטיסטי עשוי להצביע על פער גדול/קטן בין מתמודדים. אולם במקביל, מצעד חזותי של פמפלטים, הופעות, כרוזים, שלטי חוצות, סיטקרים, תשדירים המתרשח מול עינינו, בין אם נרצה או לא, ושיחות עם נציגי המועמדים, עם אנשים "ברי סמכא" ו"יודעי דבר" – כל אלו מכריעים את הכף.

 

כיצד? 

 

ב"הצגה הראוותנית" שבה משתתפים כל המעוניינים לרכוש לעצמם תומכים, יש מי שמצליח להתבלט יותר בצעקנותו.

יש גם מי שמצליח לגייס לעצמו זמר ידוע, סיסמא קליטה המושמעת ללא הרף וחודרת לתת הכרה, וג'ינגל המשתלט על הקולות האחרים. יש מי שמצליח למשוך תשומת לב וליצור רושם שהוא בעל העוצמה, הוא מייצג את דעת הרוב.

 

לנוכח תופעות אלו מתחיל אצל כל אדם בקהל תהליך קוגניטיבי תת-מודע – שבסופו נוצר בהכרח חשש – ממש פחד בלתי נשלט –  מפני השתייכות למחנה ה"לא נכון" המחנה ה"חלש".

מי רוצה להיות מזוהה עם מחנה המחזיק בדעת מיעוט? מי רוצה להיות בין אלו ה"טועים" בסוגיות חשובות?

הרי רובנו מעדיפים לשתוק – רק לא לבטא בקול מחשבה הנחשבת כ"מוטעית".

 

פסיכולוגים הוכיחו עד כמה פוחדים בני אדם להיות מזוהים כ"לוזרים", להיות בלתי מקובלים.

בני אדם, מעצם היותם יצורים חברתיים, ישתדלו בדרך כלל לעשות מה שאפשר כדי להישאר מקובלים על סביבתם. קשה מאוד להמשיך להחזיק בעמדות והתנהגות "לא קונפורמיים".

 

ושוב – מי שקובע מה כן או לא קונפורמי הוא אנחנו.

אנחנו יודעים לקרא את הסביבה החברתית באמצעות "חוש שישי מעין-סטטיסטי" על סמך מסרים המועברים דרך כל אמצעי תקשורת, בפומבי.

(כמה מכם נפלו בפח כששמעו מכל הכיוונים, פרסומות, חברים, שכנים, ג'ינגלים, אנשי מכירות "מוסמכים" –

"רק עוד יומיים והמבצע יסתיים… מי שיזדרז ירוויח… הנחה משמעותית כזו על דירה, בית, במיקום מעולה כמו זה לעולם לא תחזור על עצמה…. – התוצאה, כולם באטרף, אחוזי טירוף מזדרזים יחד עם אחרים לממש את הקנייה. ואבוי – התרשמנו שכ ו ל ם רצים ריצת אמוק לאותו כיוון, כאשר בפועל – אנחנו היינו אלו שקבענו על סמך ה"חוש המעין-סטטיסטי" שכ ו ל ם עומדים בתור לקנות….)

 

גם כאשר הסקרים מתימרים לשקף את המציאות (מה שבדרך כלל נותן תמונת מצב לא מדויקת) המפגש שלנו עם מה שאפשר לקלוט דרך החושים באופן בלתי אמצעי קובע הרבה יותר.

 

שבוע לפני הבחירות לנשיאות – עדיין ייתכנו תנודות חזקות במטוטלת האישית של כל בוחר בעד או נגד אחד היריבים, דווקא משום כך שככל שמתקרב הזמן הלחץ להחליט גדל, והבוחר נחשף יותר ויותר למאמץ התעמולתי המתבטא בכל אמצעי אפשרי הפועל על חושיו, כולל הסקרים אך לא רק.

 

מי לא זוכר שהסקרים ניבאו הפרש מסויים לטובת שרון ב-2003 והפער במציאות היה הרבה יותר גדול.

טוב יעשו המועמדים לנשיאות אם ישקיעו את מיטב מרצם בתעמולה של הרגע האחרון, בכל האמצעים הנקלטים דרך החושים של הבוחר האמריקאי, התוכן איננו חשוב, חשוב שיראו וירגישו את הנוכחות שלך.

קחו זאת לתשומת ליבכם וגם אתם אל תהיו פראיירים בנושא ההתנתקות.

 

להלן תוספת שלא הופיעה עם עלייתו לאוויר של פוסט זה לפני כשעתיים:

במאמר המופיע בקישור הבא מתאר הכתב את נושא ההתנתקות משתי זוויות ראייה שנשענות על תיאוריות של תקשורת והשפעתה.

לגבי ספירלת השתיקה מציין/ת הכתב/ת, חני לוז, שתושבי גוש קטיף, מתנגדי תוכנית ההתנתקות, הצליחו לשבור את ספירלת השתיקה ולהפריך את הרושם שכ ו ל ם בעוד ההתנתקות, כפי שהראו אמצעי התקשורת. הוא מסביר כיצד עשו זאת.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלון ו  On 26 באוקטובר 2004 at 7:16 pm

    מה זה הוכיחו? כיצד.הטענות מאוד קיצוניות לגבי משמעותם של סקרים. אנא תרצי אם אפשר. האם תם עידן הסקרים ומעכשיו חברות יחסי ציבור (שיודעות מה מתפרסם איפה וכמה)ינבאו את תוצאות הבחירות?

  • תרצה  On 26 באוקטובר 2004 at 8:56 pm

    של אש (אדם זיהה קווים שאורכם שונה כאילו אורכם שווה משום שישב בין אנשים, שהיו למעשה משתפי פעולה של הנסיין, שכולם ללא יוצא מהכלל טענו שאורך הקווים זהה) לעניין דוגמאות לגבי השפעת סקרים לעומת השפעת ה"חוש המעין סטטיסטי" להלן ציטוט מתוך הקישור שצוין בפוסט שלי (באנגלית לצערי)
    example shows an effect of the theory where during the 1991 Gulf War the U.S. support for the war was measured. Either it is a consensus view or did media coverage contribute to a spiral of silence that dampened opposition to the war? In a survey that asked about people’s opinions, respondents were clearly less supportive of the war than the popular support depicted by the media. Those who watched television and perceived that the public supported the war, were more likely to support the war themselves. This study supports the spiral of silence

  • אלון ו  On 26 באוקטובר 2004 at 10:09 pm

    הנתונים מתארים מתאמים שנמצאו, אני מניח, בין תגובות של אנשים לבין מידת החשיפה למדיה. האם נעשה ניסוי? האם היתה בדיקה סטטיסטית מעבר למתאם?

  • תרצה  On 26 באוקטובר 2004 at 10:40 pm

    בין, למשל, קריאת עיתונים לבין עמדות הציבור נגד פיתוח נשק גרעיני. הכותרות הופיעו זמן מה לפני שהחלה להסתמן תפנית בדעת הקהל.
    שנית, התיאוריה מתייחסת בעצם לדעת קהל ובודקת מה מעצב דעת קהל בעד או נגד בסוגיות קריטיות.
    שלישית, ניסוי מעבדתי כמו זה המופיע בקישור הבא (שוב באנגלית) הוכיח את טענתה, אלא שהביקורת טוענת שניסוי כזה לא יוכיח את התזה בכל זמן ומצב. כך שהחוקרת הגבילה את התיאוריה לזמן ולמקום ספציפיים.
    http://www.unc.edu/courses/2000fall/jomc245-001/palmiste_critique_1.html

  • יוסף  On 20 בדצמבר 2005 at 1:12 pm

    אינני חושב שהדעה הרווחת אכן נכונה. ישנם מספר הייבטים שצריך לקחת בחשבון

%d בלוגרים אהבו את זה: