הומור יהודי

ב"שבת-גן" (23/10) נתן פרופ' אדיר כהן, מאוניברסיטת חיפה, ראיון לעיתונאי (ומ"מ וסגן עורך עיתון מעריב) אבי בטלהיים, שהתמקד בספרו של אדיר כהן – "ספר ההומור היהודי הגדול," בהוצאת כנרת, 2004.   

ספר ההומור היהודי הגדול

אגב, גם דרויאנוב וסדן עסקו בהומור היהודי, ולאחרונה אחרים מתמקדים בהומור היהודי בתקופת השואה. 

בספרו, עוסק אדיר בהומור יהודי מאז תקופת המקרא, דרך המשנה והתלמוד, המדרש, ספרות ימי הביניים, החסידות, השטעטל, השואה, תקופת היישוב, מלחמות ישראל, תקופת הצנע, בדיחות עדתיות, פוליטיות, צה"ליות, בדיחות שמספרים יהודי המזרח, יהודי ארה"ב, ובדיחות של ימינו. 

מדוע חרדים הם דו-פרצופיים?  זה ברור לגמרי. יש להם פרצוף אחד לחלב ופרצוף נוסף לבשר. 

שאל בטלהיים את אדיר כהן לגבי שימוש בהומור כדי לרכך מתחים – אדיר כהן השיב לו, שמעצם טבעו, הומור נועד לרכך

איך זה שמלאכים מסוגלים לעוף? כי הם לוקחים עצמם בקלות.

אשה הגיעה לפסיכיאטר. שואל אותה הפסיכיאטר: למה באת? "מה אני יודעת" משיבה האשה, "אומרים שאני משוגעת" – "מדוע" שואל הפסיכיאטר. "משום שאני משוגעת על לביבות" עונה האשה.  הפסיכיאטר: "אז מה…גם אני משוגע על לביבות". האשה: "בא אתי לבית. אני מזמינה אותך לראות איך בכל פינה בבית יש לביבות. מליונים. מתחת לכל כסא, על כל שולחן…."

הומוריסטן נפלא הוא וודי אלן שאמר – "בכל בוקר אני מסתכל בראי ורואה אדם מזדקן, קרח, ממושקף, מזוקן. אם לא אצחק, אז בטוח שאתאבד."

וודי אלן ב"אני הול" – פלוני בא לפסיכיאטור ומספר לו שיש לו אח שחושב שהוא תרנגול. עונה לו הפסיכיאטור "אין בעיה, הבא אותו לכאן אלי" – אומר האיש "אבל מה יהיה, מה נעשה בלי ביצים?"

בדרן הוזמן להופיע במחנה צבאי לפני חיילים. הוא עבד קשה ואיש לא צחק. כשניסה לאחר מכן לברר אצל המפקד מדוע איש לא צחק התברר לו שהחיילים היו שבויים לבנוניים……

בטלהיים שאל גם לגבי הומור בתקופת השואה –

אדיר כהן בתשובתו התיחס קודם כל לויקטור פרנקל, פסיכולוג ופילוסוף יהודי שכתב את הספר "האדם מחפש משמעות" ובו יש כמה בדיחות מהשואה. כללית, טוען אדיר כהן – כשצוחקים על מישהו, בעצם חשים התעלות עליו

בדיחה על היטלר –

היטלר התייעץ עם מקורביו מה לקחת לשדה הקרב. סיפרו לו שסטאלין נהג לקחת איתו חולצה אדומה כדי שלא יבחינו בדם אם יפצע. אמר היטלר – "אם כך אקח אתי מכנסיים חומים".

יש כאן היבטים של קתרסיס. ברגע שאתה נוגע בכאב, הוא פחות כואב.

מספרים על משה מנדלסון שהתהלך ברחוב בעירו שבגרמניה. כעבור זמן מה פגש בקצין גרמני והלה אמר לו "חזיר". השיב לו מנדלסון "נעים מאוד, שמי משה מנדלסון".

הספר החדש על ההומור היהודי מחולק למספר נושאים.

למשל "בתי מלון" –

אורח מגיע למלון. הוא נשאר בחדרו לנוח ואינו מצליח לסלק את מעליו את הזבובים המתעופפים בחדר. הוא רץ בכעס ללובי, פונה למנהל בית המלון, ומספר לו על הזבובים. מייעץ לו המנהל, "לך לנוח בדיוק בשעה 12. אז הזבובים נמצאים על הלפתן בחדר האוכל."

אורח מגיע לבית מלון. הוא נכנס מיד לחדר אמבטיה כדי להתרענן לאחר הנהיגה הממושכת. הוא מתנגב, ומרגיש שהמגבת שקיבל מאוד מסריחה ומלוכלכת. מיד הוא רץ להתלונן. עונה לו בעל המלון – "מה איתך, אתה בסדר? מאה איש לפניך התנגבו ואיש מהם לא התלונן."

שאלה נוספת של בטלהיים – מהי דמות האשה בהומור היהודי? אדיר משיב – יש סטריאוטיפ שלילי לגביה בהומור היהודי. אבל התדמית הזו משתנה לאורך השנים. אנו עדים לתהליך של שבירת הסטריאוטיפ.

חווה מקיימת דו-שיח עם אלוהים בגן עדן. "לא טוב לי" אומרת חווה, "נורא משעמם לי כאן, אין לי חברה, וגם אסור לי לגעת בחלק מהעצים שבגן". אלוהים מבטיח לה "אצור לך גבר שישעשע אותך וינעים לך את הזמן….אל תדאגי, יהיה לך טוב". "אבל," מוסיף אלוהים, "יש תנאי אחד, שנינו נגרום לו להאמין שהוא נברא הראשון".

בראשית תקופת היישוב, ההומור בישראל היה מאוד מעודן. עם השנים הפך להיות יותר בוטה.

ילד חוזר מבית ספר ומספר לאמא מה למד בשעור טבע. "למדתי היום שהגולם מביא לנו חולצות ממשי." האם – "מה פתאום למדתם על אבא בכיתה?"

בחתונת הזהב שלהם קנה הבעל לאשתו חלקת קבר במחיר גבוה. כעבור זמן מה כשמתקרב שוב יום ההולדת שלה, שואלת האשה הסקרנית – "מה תקנה לי הפעם ליום הולדתי?" עונה לה בעלה "כלום. הרי עדיין לא השתמשת במתנה שקניתי לך ליום ההולדת הקודם."  

הבעל חוזר הביתה ומוצא את הבית חשוך לגמרי. הוא פונה לאשתו ושואל, "שרה'לה, מה קרה? למה חשוך כל כך?" משיבה לו אשתו "החשמל התקלקל" – אומר הבעל, "מדוע לא תקנת?" – עונה האשה, "יענקלה, מה אתה חושב שאני חשמלאי?" – טוב, נכנס הבעל לשירותים והדלת מתפרקת. "שרה'לה, מה זה? למה לא תקנת את דלת השירותים?" – משיבה לו אשתו, "מה אתה חושב שאני נגר?" – מנסה יענקל'ה לרחוץ ידיים ואין מים בברז, "שרה'לה, מדוע אין מים בברז?"  – "מדוע אתה שואל אותי, מה אני נראית לך אינסטלטור?" – הבעל כועס ויוצא מהבית, לא חוזר לישון. למחרת מגיע הבעל הביתה ומה הוא מגלה? הכל תקין, יש חשמל, יש מים הדלת מתוקנת. "שרה'לה, תקנת הכל בלילה? איך הצלחת?" – "לא יענקלה, השכן מלמעלה היה כאן בלילה, הוא תיקן הכל" – "מה, הוא לא לקח כסף?!" –  "לא, הוא אמר שבתמורה הוא רוצה שאני אבחר, האם לשיר לו שיר, או לשכב איתו" – "ובמה בחרת" – "מה אתה חושב שאני זמרת?"

בדיחות עדתיות –

מסביר אדיר כהן, איך יודעים שעדה נקלטה בארצנו היפה? חדלים לספר עליה בדיחות ובמקום זה, בני העדה מספרים בדיחות על עדות אחרות.

שואלים הציניקנים מה ההבדל בין אשה מעדות המזרח לבין אשה פולניה? התשובה, תירס…. אם שמים תירס בין רגליהן, למזרחית יוצא פופקורן ולפולניה יוצא סנפרוסט.

שני יקים נפגשים ברחוב. אומר יקה א' ליקה ב' – "אני רגיל לראות אותך מגיע לכאן באוטובוס והנה היום אתה רוכב על אופניים וגורר איתך זוג אופניים נוסף, מדוע?" – "כשאני נוסע באוטובוס, אני תמיד מחליף קו ברחוב פנקס" …

גרוזיני בא לרופא שיניים. מביט הרופא לתוך פיו ואומר לו "מה יש כאן לעשות, מה פתאום באת, הרי כל השניים מזהב" – אומר לו הגרוזיני "זה בדיוק העניין. אני רוצה שתשים לי אזעקה בפה?"

פרסי הולך לבדיקת שתן במעבדה, כשהוא נושא בשתי ידיו שני דליי שתן. שואל אותו השכן "בשביל מה שניים"? – עונה הפרסי, "אם כבר אז שיבדקו את השתן של כל המשפחה". לאחר שעה חוזר הפרסי עם שני הדליים, עדיין מלאים. השכן שוב פוגש אותו ורואה את שני הדליים המלאים בשתן ושואל "ומדוע עכשיו אתה סוחב שני דליי שתן?" – "כי מצאו סוכר בשתן, זה משהו יקר".

חלק מהבדיחות, מסביר אדיר כהן, הן מומצאות, לא אותנטיות-עממיות.

למשל הבדיחה על דיוגנס שחי לו בחבית. והיה יוצא כל לילה עם פנס לחפש צדק בעולם. עד שיום אחד הגיע לרומניה. שם הוא יצא מהחבית כדי לחפש את הפנס שלו.

לבריאות!

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אורי ברוכין  On 24 באוקטובר 2004 at 12:09 am

    את הדרישה הטפשית של משרד המשפטים מאותו אתר אינטרנט, כפי שדווח השבוע בעיתונות.

  • חביבה צהר-בער  On 24 באוקטובר 2004 at 1:52 am

    שריר לא זז בפניי. האם זה הומור יהודי? נראה שמדובר בהומור ישראלי מובהק. המסורת היהודית של ההומור הרבה יותר מעודנת ועובדת על אנדרסטייטמנט וכפל משמעות, שכאן נעדרים לגמרי. זה אמור להצחיק בגלל שזה בוטה. הבדיחות הן רק הצדקה לכל מיני דעות קדומות מטופשות, כלומר צפויות מראש, ולכן לא יכולות להצחיק.

    הומור ישראלי, כלומר כוחנות עם פה מתוח לצדדים. עלבונות עם רטוריקה של בדיחה.

  • תרצה  On 24 באוקטובר 2004 at 4:50 pm

    הומור צריך להיות מנותק מהרגש. מי שמכניס רגש לכל עניין מונע מעצמו את ההתפרקות והצחוק (ראי בספרו של הנרי ברגסון, הצחוק, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ח, בתרגומו של ד"ר יעקב לוי, עמ' 3, "אי- הרגישות", דומה כאילו אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר. האדישות, היא סביבתו הטבעית. ואין לו להצחוק אויב גדול מהאימוציה")

  • חביבה צַהַר-בַּעַר  On 24 באוקטובר 2004 at 10:15 pm

    התרגום של ברגסון, אנרי אגב ולא הנרי, הרי זה לא איזה בריטיש – מצחיק כשלעצמו.
    מי דיבר על רגש?
    זה פשוט לא מפתיע.
    וברגסון, עם כל הכבוד, לא תפס את כל הדגים בים, כמו שאומרים במרוקנית.

  • תרצה  On 24 באוקטובר 2004 at 11:28 pm

    אז הנה שלוש בדיחות יהודיות, ממש:
    · "שדכן הגיע עם האסיסטנט שלו לשיחה עם לקוח על הכלה המיועדת, כדי שישמש לו כעד לדבריו: "היא זקופה כמו עץ אורן" אמר השדכן, "כמו עץ אורן" חזר אחריו האסיסטנט. "ויש לה עיניים – צריך לראות איזה עיניים יש לה!" "איזה עיניים יש לה!" חזר אחריו האסיסטנט. "ויש לה השכלה יותר מכולנו יחד," "איזו השכלה יש לה" אמר האסיסטנט. "אך האמת היא שיש משהו אחד" הודה השדכן, "יש לה גיבנת" "ועוד איזה גיבנת!" אמר האסיסטנט…..

    · "החתן מאוד הופתע לרעה כאשר הציגו לפניו את הכלה בפעם הראשונה; הוא לקח את השדכן הצידה ולחש באוזנו, "מדוע הבאת אותי לכאן?" אח"כ הוא נזף "היא מכוערת וזקנה, היא פוזלת ושיניה רקובות ועיניה מכוערות." "אין צורך ללחוש" ענה לו השדכן, "היא גם חרשת"….

    · "חתן ביקר לראשונה בבית הכלה, יחד עם השדכן, ובעודם ממתינים בסלון עד שתגיע המשפחה, העיר השדכן לחתן שישים לב לארון זכוכית בפינת הסלון, שם הוצגה צלחת כסף יפהפייה. "הבט! במו עיניך תוכל להיווכח שהמשפחה הזו עשירה!" "אבל" שאל הצעיר הספקן "הייתכן שהביאו לכאן את כלי הכסף רק לכבוד האירוע? – מי ערב לכך שהם לא לוו את כלי הכסף כדי לעשות רושם שהם עשירים?" "מה זה עולה בדעתך!", מחה השדכן בתגובה, "מי לדעתך בכלל ילווה למשפחה הזו משהו ?"….

  • יענקעלה הבדחן  On 30 בינואר 2006 at 1:58 pm

    אבל באמת שאף בדיחה כאן לא מצחיקה.לא הומור, ובטח לא יהודי.

  • ברוך  On 27 באוגוסט 2006 at 4:39 pm

    לטעמי הומור יהודי טוב בדרך כלל מכיל גסויות אך לא בצורה בוטה, למשל, כמו הבדיחה הזו-
    יהודי אחד הולך בעירתו ולפתע הוא שם לב ששעון היד שלו התקלקל.
    הוא מחפש מסביבו מקום בו אפשר לתקן את השעון, וממש במקרה הוא מוצא חנות שבחלון הראווה שלה יש שעון גדול.
    הוא נכנס לחנות ומבקש מהמוכר שיתקן לו את השעון.
    אומר לו המוכר: "סליחה, אבל אני בכלל לא מתעסק עם שעונים, אני מוהל".
    "ולמה יש בחלון הראווה שלך שעון?" שואל האיש.
    "נו, ומה רצית שאני אשים שם?"…

%d בלוגרים אהבו את זה: