נותרו מספר ימים עד לבחירות לנשיאות ארה"ב

העימות השלישי הוגדר על ידי כתבת USATODAY– סוזן פייג' כך:

 

לילה של מהלומות ישירות, סטריאוטיפים ועקיצות לגלגניות דו-סטריות.

 

בוש השתמש בלשון של הצלפות, שאינה מקובלת בדרך כלל אצל נשיא מכהן, במיוחד כאשר התמיכה בנשיא עומדת על 47% מכלל קהל הבוחרים בארה"ב; בכך הסתכן בוש בגרימת תחושה שהוא בעצם לא כל כך "נשיאותי" כפי שחשבו, ולמחשבה שאולי יש להתרחק ממנו ולהתקרב לקרי. בוש לעג לקרי והציג אותו כליברל היושב בשוליים השמאליים ביותר של הזרם המרכזי, ותיאר אותו כמי שמתעתד להעלות מסים ולהעביר את מערכת הבריאות הציבורית לידיהם של בירוקרטים.

 

קרי לא נשאר חייב. הוא הציג את בוש ככלי בידיהם של עשירים וקונצרנים חזקים, האשים את הנשיא בירידה במספר מקומות העבודה והגדיר אותו, בלגלגנות, כאדם המנותק מההוויה היומיומית ומבעיותיהם של מצבייעם פוטנציאליים קשי-יום.

 

העימות התאפיין רובו ככולו במתקפות מתחת לחגורה, אות לכך ששני המועמדים הבינו עד כמה קריטי מצבם, ששניהם חייבים להתמקד בגרעין הקשיח של תומכיהם עד מועד הבחירות ההולך וקרב.

 

בוש לא הסתתר מאחורי פרגוד של "אמירות מעורפלות" כפי שנוהגים בדרך מרבית הפוליטיקאים. הזהיר מפני פתרונות שטחיים והגדיר "קיצוץ במסים" כנסיוב שנועד לטשטש את קהל הבוחרים. הוא הדגיש את הקשר שלו לדת ואת הרגליו להתפלל תדיר, כדי לפרוט על נימי הרגש של הנוצרים-אוונגליסטים, שאחריהם הוא מחזר באופן נואש.

 

קרי עסק במספר עיקרים ליברליים: נשבע שלא יתמוך במינוי שופט לבית המשפט העליון, אם יתברר שמועמד כזה תומך בביטול זכויות ההפלה, הבטיח שיתמוך בהעלאת שכר המינימום, רמז לכך שהוא תומך במיעוטים ובנשים.

 

העימות התקיים בצל הכותרות הראשיות: מדד הדאו ג'ונס התעשייתי מקרטע סביב 10,000 הנקודות; מחירי הנפט הגולמי בעולם מרקיעים לשחקים חדשים; חלה האטה בקצב גידול מספר מקומות העבודה וששה חיילים אמריקאים נוספים קפחו חייהם בעיראק ביום ד'.

 

למרות מצב זה, נראה בוש בוטח בעצמו ופתוח יחסית למה שהקרין בשני העימותים הקודמים. כשקרי דיבר, בוש עשה כמיטב יכולתו להביט בו נכחה, או לרשום מספר הערות על גבי ניר הטיוטה שלו, כשהוא נמנע מאותן הבעות זועפות שאפיינו את הופעתו בעימות הראשון.

קרי הפגין רכות יחסית, ונראה כמי שמטיח ביקורת על בוש מתוך רחמים יותר מאשר מעמדה של כעס.

 

שני המועמדים הכינו היטב את שיעורי הבית שלהם והפיצו נתונים סטטיסטיים מרשימים לכל עבר, כדי לשפר את ציוני הרייטינג העצמי (ה"אתוס", בלשונו של אריסטו).

 

USATODAY, CNN ומכון גאלופ סיכמו את סקריהם מיד עם תום העימות. שלושתם כאחד ציינו שקרי מוביל 52% לעומת 39% בלבד לבוש; בדומה ליתרון של קרי בעימות הטלוויזיוני הראשון (ב-30/9).

 

פער בן 2 ספרות כלל ציון גבוה יחסית לקרי בכושר הבעה, בהירות, הבנת סוגיות והפגנת אכפתיות כלפי העם. קרי גם צבר נקודות רבות יותר במישור האמינות, ורק בקטגוריה אחת מתוך שבע (ראו מאמר קודם) זכה בוש ביתרון: דמות המזמינה אהדה (שימו לב!!! זה הקלף של בוש!!)

 

יש לציין שעד לשאלה האחרונה שהציג בפניהם המנחה, דהיינו – השפעת נשותיהם על מהלכי חייהם – היו שניהם מאוד רציניים, ממוקדים, ובלתי מתפשרים. נראה היה ששניהם נחושים בדעתם לקעקע את היריב ולשרוד בעימות של פנים-אל-פנים.

 

מידע מעניין נוסף – בשלש מערכות בחירות קודמות לנשיאות ארה"ב – 1960, 1980, 2000 – אחד המועמדים הפסיד בסיבוב הראשון לפי סקרי גאלופ, ויצא מנצח בסיבוב השלישי. ואז גם ניצח בבחירות. מדובר בג'ון קנדי, רונלד רייגן, וג'ורג' וו. בוש, שתפקדו באופן יוצא דופן בעימות השלישי מול יריבים שנראו, יחסית אליהם, די כושלים.

 

בסיכומו של דבר, בכל 8 העימותים הטלוויזיוניים שהתקיימו עד כה לנשיאות ארה"ב, המועמד שהוביל בגדול בעימות השלישי זכה בכל הקופה גם בקלפי.

 

תזכורת – הפעם בוש הוביל לפני העימות הראשון ב-8 נקודות. קרי הוביל בנקודה זעומה אחת בעימות השני מול בוש.

 

עימותים טלוויזיוניים מזוהים כאירוע חשוב משום שבשעת העימות, רוב הציבור שאינו קשוב בדרך כלל לפוליטיקה, צופה בהתעניינות רבה במסך, למרות שבדרך כלל שידורים פוליטיים נחשבים בעיניהם כ"מוסיקת רקע" בלבד. (ייתכן, שאמש היו בכל זאת כאלו שצפו במשחקי הליגה הלאומית והאמריקאית).

 

כל מה שנאמר על ידי שני המועמדים, בוש וקרי, במהלך שלושת העימותים, כולל העקיצות, הסרקאזם, המכות מתחת לחגורה, הם האלמנט שיכריע יותר מכל את הדינמיקה של הימים שעוד נותרו עד לבחירות. יש לזכור שהטקטיקה של קרי הייתה לאורך כל הדר, לדחוק את בוש לעמדה של מגננה. ציטוט מדבריו בעימות השלישי: "הטפה של בוש לאחריות כספית משולה בעיני לדיבורים שמשמיע טוני סופראנו על חוק וסדר במדינה שלנו."

 

אכן – תשובותיו של בוש מעידות על כך שהוא מוצא עצמו נכון לרגע זה בעמדה של מגננה.

ימים יגידו….

 

Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • נמרוד ברנע  On 14 באוקטובר 2004 at 10:06 pm

    בוש העלה והוריד את היד שלו עם כף יד פתוחה כמה וכמה פעמים, חייך בצורה נבוכה לאורך כל העימות ופנה אל השכבות הנמוכות והביניים – ואמר שהוא פועל לטובתם,
    בעוד שקרי הביט היטב למצלמה, חייך כשהיה הצריך, השתמש בלשון מצוחצחת ששמרה על הגבול בין העילגות של בוש לבין האוצר מילים האקדמאי שלו בתחילת הקמפיין.

    היה מעניין דרך אגב לראות את הצדדים זורקים כמויות של נתונים סטיסטים כאילו מדובר בעימות למקום בסנאט ולא בעימות לנשיאות, כפי שאמר אחד הפרשנים של סי.אן.אן אתמול.

    עוד נקודה שהיה שווה לשים אליה לב הייתה חוסר הקשר בין מה שבוש אמר בנאום שלו בוועידה הרפובליקנית לבין מה שהוא אמר בעימות, ולהפך – קרי המשיך באותו קו.
    זיגזוג? פנייה לקהלי יעד אחרים?

  • שפע  On 15 באוקטובר 2004 at 1:19 pm

    תופעת העימותים בארה"ב היא תופעה משעשעת, ותוצאת הבחירות לדעתי משנה רק לנשיא הנבחר וצוותו.
    קרי אולי הציג את בוש ככלי בידיהם של עשירים וקונצרנים חזקים, אבל איזה נשיא אמריקאי אינו כלי משחק שכזה, במדינה שהיא האמא של הקפיטליזם?
    ארה"ב ראוייה לשמה corporate America
    והציבור האמריקאי הוא ציבור חולה, שבוורידיו לא זורמת הדמוקרטיה, אלא הצריכה והדולר.
    לכן לדעתי מאז הנשיאים הראשונים ועם התפתחות המערכת הכלכלית כל נשיא הוא כלי בידיה של אמריקה התאגידית. דונלד טראמפ וביל גייטס הם דמויות חזקות הרבה יותר מבוש או קרי גם יחד.
    העימותים המוצגים ברשתות השידור האמריקאיות הם הצגת תכלית מתוכננת היטב אל מול הציבור, שנותן להם את התחושה שהבחירה בין מועמד זה או אחר היא משמעותית.
    מה את חושבת?

  • תרצה  On 15 באוקטובר 2004 at 4:30 pm

    אכן, כל נשיא בארה"ב וכל אדם בתפקיד של ראש הראשות המבצעת בדמוקרטיות מערביות הוא אחת הצלעות של כח-שלטון-הון. לכן, יש תחושה של אפסיות מול בעלי ההון לכולנו. יחד עם זאת, לצד הסמלי, לאמונה שלנו במנהיג חזק, אין יריבות רציונלית. אנחנו פועלים על פי האמונה ואיננו מטריחים עצמנו לברר האם המנהיג אכן בעל תכונות מנהיגותיות או לא. מה שחשוב שקים "ראש" ממשלה, "ראש" רשות מבצעת. הסמליות ממלאת תפקיד משמעותי בתחושת הביטחון של כל אחד מאיתנו. ביל גייטס יכול להפעיל עוצמה בפועל. ביל גייטס הוא כקליפת השום כאשר העם נושא עיניו ל"מנהיג המושיע" – הפונקציה המתמלאת בילדותנו על ידי ההורים, האחים הגדולים ועוד.
    דבר נוסף, למרות שתארתי את העימותים כאירוע הסוחף תשומת לב גם מבני אדם האדישים ברוב ימות השנה לפוליטיקה יש פן נוסף כפי שכתבת. הפן הנוסף הוא הנטייה של המסך הקטן לנסוך בנו תחושה נרקוטית ויחד עם זאת לעורר אשלייה שבעצם הצפייה אנחנו "משתתפים". נכון מאוד, יצירת אשלייה זו היא אחת ממטרות התשדירים הנקראים בשפה המקצועית "אירועי מדיה". תודה על ההערות.

  • תרצה  On 15 באוקטובר 2004 at 4:33 pm

    לא הצלחתי דרך האימייל ולהלן דעתי על דבריךתודה נמרוד
    אני משערת שלמרות הערתך, אתה בודאי מצאת במאמר שלי התייחסות לנתונים הסטטיסטיים. כפי שציינתי, היריבים נואשים והם מנסים לגייס כל מה שיכול להעלות את ה"אתוס" שלהם – את ההערכה האישית כלפיהם.
    הערתך לגבי הידיים- נכון שלא ציינתי דבר לגבי תנועות הידיים, מרכיב מרכזי בשפת הגוף ובהבנת המסר ותודה על התוספת שלך.
    לגבי הזיגזג – נכון שבוש לא חכם גדול אבל עד כדי כך???? ושוב תודה על ההערות.
    תרצה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: