מציאות אירונית

המציאות האירונית היא שהעימות העומד להתקיים היום, יום ד', בין הנשיא בוש לבין הסנאטור קרי, שכותרתו היא "סוגיות פנים", יהיה המעמד הקריטי והמכריע עבור בוש, ויקבע האם ייבחר לכהונה נוספת.

 

ידוע שישבו על מדוכת ניסוח כללי "המשחק" (או "תזכיר ההבנות" לגבי העימותים, 32 עמודים טבין ותקילין), החתומים על ידי מנהלי הקמפיין של שני היריבים,והקובעים איך תתנהל התקשורת הבלתי מילולית והמטא-מילולית של שלושת העימותים, סוללות של עורכי דין ודמויות מפתח מתחום הפוליטיקה, המזוהים עם שני המחנות היריבים גם יחד.

 

שני הצדדים הסכימו על שלושה עימותים, זו הפעם הרביעית בלבד מאז סדרת שלושת העימותים הידועה, שהתקיימה בשנת 1960, בין הסנטור (דאז) ג'ון קנדי לבין סגן הנשיא (דאז) ריצ'רד ניקסון.

 

הרפובליקנים, שהשתתפו בניסוח "תזכיר ההבנות" (או, כללי ה"משחק") לגבי סדרת העימותים הנוכחית, שערו לתומם, שמרבית הכללים שגובשו יסייעו לבוש בגדול. ביניהם: לא ניתן ל"גנוב" צילומים של המועמד-היריב במהלך העימות כאשר השני מדבר (מגיב לשאלות המנחה או מסכם טיעוניו);  נורית אזהרה תידלק אם אחד היריבים יחרוג מפרק הזמן שהוקצב לו; העימות הראשון יסוב על סוגיות הקשורות במדיניות החוץ של ארה"ב.

ראו עד כמה העניין הזה מזוייף – מקובל שבוש שולט יותר מאחרים בתחום החוץ ואם יתאפשר לו לזכות ביתרון בעימות הראשון, קרוב לודאי שהוא ייתפס כמנצח גם בהמשך.

 

ובמציאות (האירונית) התברר:

א.      רשתות הטלוויזיה התעלמו מהכלל האוסר לצלם יריב בעוד השני מדבר. התוצאה: צילומים בלתי חוקיים, במיוחד אלו של בוש בחליפה ה"מקומטת" מאחור.

ב.      יועציו של בוש קיוו שתידלק נורית אזהרה במהלך תשובותיו של קרי, משום שהוא נוטה להאריך בדבריו, לגלוש, לא תרתי משמע, (ראה מאמר קודם), אך זה לא מה שקרה במציאות.

ג.        התקווה שבעימות הראשון בוש ינצח בגדול, נשענה על תחושה מבוססת, שבוש שולט שליטה מלאה ורחבה ביותר בנושאים חוץ-מדיניים של ארה"ב. אלא שלרוע מזלו, דווקא אז התפרסמו חדשות שליליות מהזירה העיראקית, והוא נאלץ לדבר מעמדה של מגננה.

רוס בייקר, חוקר מתחום מדעי המדינה, אוניברסיטת רוטגרס ארה"ב, גם כן סבור כך : "מנסחי תזכיר ההסכמות קיוו שהם יהוו מלכודת וגם מכשול עבור קרי, והמציאות טפחה על פניהם."

 

יודעי דבר אומרים, שלא זכור להם שהתקיימה סדרת עימותים בין מועמדים לנשיאות ארה"ב, שבהן נשיא מכהן הפסיד בשלושה עימותים ברצף, נחקק כלוזר בזכרונם של הבוחרים, אך עדיין ניצח בקלפי.

יועצי תקשורת משוכנעים, לכן, שהאדם הלחוץ ביותר בארה"ב היום הוא הנשיא המכהן, ג'ורג' וו. בוש.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • גילעד  On 13 באוקטובר 2004 at 1:05 pm

    הראשון הוגדר בידי חלק מהעיתונים בארה"ב כ"הפרופסור מול הקאובוי" (נחשו לבד מי הוא מי), ואכן כך זה נראה בחלק גדול מהדיון – קרי מדקלם מנטרות שכלתניות על הצורך באיזון, שליטה עצמית, ניהול משאבים ותקציב, לירות רק כשבטוחים, ובוש מזכיר לעם מי האויב, חוזר על מנטרת "זה קשה להילחם בטרור" (התוכנית הראשונה של Saturday Night Live ששודרה מעט לאחר העימות הכילה סאטירה מעולה לגבי נטייתו של בוש להיצמד לתירוצים ילדותיים כשאין לו מה להגיד) ושגה משמעותית בניהול הזמן (ולכן מצא את עצמו חוזר על משפטים שאמר קודם, ולא היו אלה משפטים קוהרנטיים במיוחד). במידה מסויימת, כמו כאן אצלנו, מי שעלול לקבוע את גורל הבחירות בארה"ב יהיה אל קאידה – פיגוע מאסיבי אחד בלב המדינה, וכל אמריקאי ישאל את עצמו שאלה פשוטה – האם אני בוחר בנשיא שהבטיח לקרוע את האמא של הטרוריסטים מבלי להתחשב בשום דבר אחר, או בנשיא שינסה לגייס תמיכה בינלאומית ועלול לתת לטרוריסטים להימלט?

  • dh  On 13 באוקטובר 2004 at 3:38 pm

    משפט הסיום שלך נשגב מבינתי.
    אמנם בוש *הבטיח* להכות בטרוריסטים, לקרוע את אימם וכולי, אך בבירור לא הצליח בזה יותר מדי והשקיע את מרבית המשאבים, המוגבלים אחרי הכל, נגד אוייב שאינו קשור ישירות לטרור.

    כל פיגוע של אל-קעידה כיום מצהיר: "בין לאדן חי, בוש, אחרי שלוש שנים, נכשל".

  • גילעד  On 13 באוקטובר 2004 at 4:22 pm

    מי ששיטת הקאובוי קוסמת לו יותר משיטת הפרופסור (כלומר, מצביע בוש פוטנציאלי) אינו מתחשב בעניין פעוט כמו "האם בוש מיגר את הטרור", וגם אם היה מתחשב בעניין פעוט זה, קל מאוד לשכנע אותו באמצעות המשפט "תאר לך באיזה מצב היה הביטחון האישי שלך אלמלא עשה כבוד הנשיא את מה שיכל עד כה".

%d בלוגרים אהבו את זה: