מלחמת יום-כיפור כמיתוס (ב')

מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הציבורי –  נרטיב "העקדה הנצחית"

(מתוך התזה לתואר דוקטור)

"…….המגמה שהחלה בסוף נובמבר 1973, עברה תפנית חדה בדצמבר, כשגילויי ההתמרמרות של החיילים בתגובה למלחמה וייחוס תדמית למלחמה על דרך השלילה הלכו וגברו. ביטוי לכך נמצא בעיקר בעיתונות היומית ובעלוני קיבוצים, כפי שנראה בהמשך הדברים.

בעיתונות היומית (חודש לאחר מלחמת יום כיפור) הופיעו כתבות, שעניינן חלוקת הנטל בין החזית לעורף בעקבות ימי המילואים המתמשכים בחזית. כתבי העיתונות היומית שהזדמנו לחזית דווחו על התמרמרות בקרב חיילי המילואים, שנאלצו לשמור על הגבולות, בעוד בעורף אין מתעניינים בגורלם. מיוחדות במובן זה היו הכתבות שדווחו על כניעת מוצב ה"מזח" ביום ה- 7 למלחמה. בעקבותיהן באו כתבות נוספות שבהן תוארו דברי המרירות של שבויי המזח, לאחר ששבו ממצרים, ומחאתם על שגורלם הופקר (ברזילי, הארץ, 4:18.12.1973). מענה חלקי לטענות אנשי המילואים היה – "חוק החייל המשוחרר" שהתקבל בכנסת ב-25 בדצמבר (הארץ, 11:26.12.1973).

מכיוון שעיקר הממצאים לצורך המחקר על תגובות החיילים לוקטו מתוך שני כתבי עת של התנועה הקיבוצית, יש טעם לסברה, כי ייתכן שוני מסוים במידת המרירות והצגת התדמית השלילית למלחמה על ידי חיילים שהיו חברי קיבוץ, לעומת העירוניים. אך העמדה הכללית בשתי קבוצות אלו הייתה בעיקרה זהה.

בכתב העת מבפנים של הקיבוץ המאוחד תיאר מנחם דורמן את ימי הקרבות והימים שלאחריהם ביומן, שסקר תקופה המתחילה ב- 10 באוקטובר 1973 ומסתיימת ב- 12 בנובמבר 1973. בולטת שם התייחסותו ל"הפתעה" עם פרוץ הקרבות, באמצעות הדימוי – "היה לנו מעין 'פרל הרבור'."

הוא תיאר את המלחמה על דרך השלילה, באמצעות מטאפורה על "מגדל קלפים" שהתמוטט ב- 6 באוקטובר (416:12.1973). כמו כן הבליטו דבריו את ה"מחדל" המדיני שנחשף במלחמת יום הכיפורים" (429:12.1973).

בגיליון נוסף של אותו כתב עת פורסם מאמר, שעניינו "חשבון נפש" של לוחמים מקיבוצים שונים. לקט קטעים במאמר זה מציע מבחר ביטויים "קשים" מצד אחד, כגון: ה"כאב גדול", "ניסיון של פוסט מורטם", אך מצד שני, משולבים בהם גם ביטויים הרומזים על מורל גבוה, כגון, "נחלנו במלחמה ניצחון עצום".

בכתב עת אחר של התנועה הקיבוצית, שדמות, הביעו כותבי חלק מהמאמרים תחושות הנוטות לקיצוניות, כגון – תחושה "חלולה" ו"סדוקה" לגבי המלחמה (ראה להלן, ארנון לפיד, 27:1974). ההתייחסות למלחמת יום-כיפור, על דרך השלילה, סוכמה על ידי אחד הכותבים במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "שבע עשרה יממות של מתח, פחד, כוננות… ורגשי תסכול קשים….", המשקפות במידה רבה את המסר הגלום בדימוי "תשושי קרב", במאמרו של בן-פורת בעיתון הארץ.

תחושת "אכזבה" גלויה מהמלחמה בלטה במאמר (ראה להלן), שכותרתו מדברת בעד עצמה, "הזמנה לבכי" (לפיד, תשל"ד/ 50:1974). ארנון לפיד מביע בו אכזבה "מוחלטת" ממציאות, שאין בה "גם קרן אחת של אור." האנלוגיה שיוצר לפיד בין הדור שלחם במלחמת יום הכיפורים לבין אבותיו הקדמונים, באמצעות הדימוי – "עם מיוסר" ב"ארץ אוכלת יושביה", ממחיש, שהכותב מנסה לשוות למלחמה תדמית המבוססת על תפיסה כללית של מציאות קשה שהיתה מנת חלקם של אבות אבותיו. יחד עם זאת, מציעה האנלוגיה סיכוי לעתיד "שונה לחלוטין" ואולי רמז לעתיד טוב יותר.

הזמנה לבכי/ ארנון לפיד (שדמות, נ"ג, חורף תשל"ד, ע' 50).
כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השניה, או להיפך.
הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.
בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.
בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיעה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.
אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.
ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.
נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.
ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחבים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה [ת.ה].
החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים.
אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.
נבכה אוקיינוס.
ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב.
קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.
אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.
ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.
גבעת חיים איחוד.

("הזמנה לבכי", רשימתו של ארנון לפיד, פורסמה לראשונה ב"איגרת," שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים, ועוררה תגובות רבות ומנוגדות, בפומבי ובמכתבים פרטיים. כמה מהן ממצות את הדרכים השונות, המנוגדות כאילו, של עמידתנו מול השכול; את התגובה המעורבת, המיטלטלת בין התמכרות לכאב לבין התאזרות מחודשת.)

 "הזמנה לבכי" עוררה תגובות רבות, שחלקן הגדול תמך בתדמית המלחמה כפי שתיאר אותה לפיד וחלקן הסתייג ממנה. למרות שרוב התגובות ל"הזמנה לבכי," שיוו למציאות תדמית במונחים שליליים – מלחמה ש"אין בה במה להתנחם" (53:1974, לא רק בהקשר לדימוי השכול הכבד שהיה כרוך במלחמה), תמונה זו אינה חד-משמעית. הובעה גם תקווה, באמצעות האנלוגיה "… עולם טוב יותר שקוראים לו 'ירושלים'." (ברזל, תשל"ד 55:1974) – דימוי המבוסס על הפרדיגמה היהודית, שעל פיה קיימת תקווה ל"עם הנרדף", בדמות "ירושלים הבנויה" מחדש.

תגובה נוספת בשדמות (רוביק, 57:1974) דימתה את מלחמת יום כיפור לשדה קטל, שבו מתו חיילים ללא כל צידוק. כותב המאמר עירער את צדקתם של "מיתוס תל-חי" והאידיאולוגיה הציונית, ומחה נגדם בכל תוקף. לטענת הכותב, תוך כדי הלחימה נולדה אצלו תפיסה חדשה, שלהיות יהודי הוא מצב אבסורדי ש"פירושו לחיות עם המוות", ושהציונות היא "מוות וחיים". יתר על כן, המחבר הציג את ישראל של מלחמת יום הכיפורים כ"כדור משחק בידי אינטרסים בינלאומיים, כלכליים ומדיניים." (57:1974).

(חומר למחשבה….)

Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • ששון  On 16 בספטמבר 2007 at 5:11 pm

    למה אתם לא כותבים כמה חיליים מתו

  • תרצה  On 17 בספטמבר 2007 at 12:43 pm

    זו כאלפיים שבע מאות חיילים האם זה ישנה את העובדה שאלו שלחמו והיו בחזית חשבו שמלחמה איננה הדרך ורקמו סביבה נרטיב המציג אותה באור מאוד בעייתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: