הומור בשירות הפוליטיקאים

הומור בשירות המתמודדים לבחירות לנשיאות בארה"ב
מה כל כך מצחיק בתצלום של ג'ון קרי על גלשן הרוח שלו מול חופי ננטאקט?

אתרי אינטרנט, קריקטוריסטים, תוכניות אירוח ומי לא? בקיצור, חגיגה הומוריסטית, סאטירית, פארודית בעיצומה. להלן מבחר מצומצם, וגם עצה (בסטייל של הומור) –
 
א. באדיבותה של התקשורת הישראלית זכינו לטעום משהו מחגיגת ההומור התקשורתית של בחירות 2004 לנשיאות ארה"ב. נתן גוטמן, מ"הארץ" מענג אותנו על התרשמויותיו ממסע הבחירות הנכנס לשלבו הסופי בארה"ב.לפי דיווחו של הכתב, תחביבו של המועמד הדמוקרטי, ג'ון קארי, הזרים חומר בעירה למדורת ההבלים ושירת את יריביו הפוליטיים. 
 
מה כל כך מצחיק בתצלום של ג'ון קארי על גלשן הרוח שלו מול חופי ננטאקט? 
 
ב"הארץ" נאמר – "מארחי תוכניות הלילה של רשתות הטלוויזיה צחקו על קארי המעדיף לגלוש בים במקום להשיב מלחמה שערה לנשיא ג'ורג' בוש. קומיקאים סיפרו בבדיחות הדעת שקארי משנה את עמדותיו 'לפי כיוון הרוח' כשהם מציגים את התצלום שבו קארי אוחז במפרש מול הרוח".
 
ההתייחסות שלנו להומור היא בדרך כלל כאל אירוע תקשורתי קליל ומשחרר. זו באמת אחת הפונקציות המרכזיות שלו. עובדה שההומור שכיח בעיקר בעתות מצוקה.
למרות היתרון הסטטיסטי ההולך וגדל של בוש לעומת קארי בימים האחרונים, התבדחות המחנה הרפובליקני על חשבון היריב מהמחנה הדמוקרטי מאותתת בעצם על מצוקה. פרויד סבר שהתפקיד העיקרי שההומור ממלא בחיים שלנו זה שחרור צבר אנרגיה עצבית שתפקידה הוא להדחיק מחשבות ודברים שהנורמות החברתיות אוסרות עלינו לתת להם ביטוי פומבי. בקיצור, ההומור משחרר אותנו מדחפים הנמצאים בתת המודע שלנו. זה מסביר מדוע שתי הקטגוריות הנפוצות ביותר במאגרי הבדיחות, בדיחות שנוהגים לעסוק בהן ולספר אותן יותר מאחרות, הן בדיחות פוליטיות ובדיחות על מין וכל הקשור לתחום.
 
כיצד אפשר לפרש את ההתבדחות על חשבון קארי ? אם נאמץ את התיאוריה שהבדיחה הפוליטית מצמצמת את ממדיו המנופחים של ה"איש הגדול" ומציגה אותו ב"גודל טבעי" וכבעל ממדים אנושיים, ובו זמנית מעניקה ביטחון לאחרים, הרי שהתבדחות על חשבונו של קארי נובעת מכך שיוצרי הבדיחה חשים נחיתות אישית מולו. אם כך, נסכים גם שהבדיחה הפוליטית על קארי ה"עושה רוח" נותנת פומבי לחששותיהם של אנשי בוש מפני היריב הפוליטי, קארי. 
 
לפי פירוש נוסף, הבדיחה הפוליטית היא כלי להעברת מסר פוליטי אל אובייקט הבדיחה, היא מסירה מעליו את המסיכות שכל כך טרח לבנות לעצמו; אך כאמור, היא מעידה גם על נחיתות מסויימת שחש מחנה בוש מול קארי. 
 
ולמרות הכל, ההומור משרת את כל מי שנחשף אליו, הוא מנקה את האווירה. הדעה הרווחת בקרב פסיכולוגים היא שהומור הוא בעצם כלי הישרדות במרחב החברתי, תרבותי ובעיקר במרחב הפוליטי. ההומור מספק לנו את היכולת לשכוח לרגע אחד את האקטואליה, במיוחד כשהיא מאוד כואבת ומעיקה, ולברוח למציאות של הבדיחה.
 
מספרים על גצל ושמרל היושבים בבית המדרש ומשוחחים ביניהם וגצל כל הזמן נאנח. שואל אותו שמרל "מה אתה נאנח?" וגצל עונה לו "אוי, הנעליים לוחצות לי." "אז מה הבעיה? לך לחנות, קנה נעליים אחרות והכל ייגמר." אומר לו גצל, "אתה אדיוט מושלם, לפני חודש פיטרו אותי, אין לי כסף להאכיל את משפחתי, כשאני מתקרב לאשתי שרה'לה אז או שיש לה מיגרנה או רומטיזם ובכלל, הבת שלי ברחה לה עם איזה גוי והבן שלי נעלם לו עם כל הכסף שחסכתי עבור לימודיו באוניברסיטה, הימר והפסיד את כולו, אז אתה יודע מה? כשאני חולץ את הנעליים, זהו גן עדן…".
 
האפשרות לחלוץ את הנעליים, האפשרות לנשום לרגע אחד נשימה עמוקה, לשאוף אוויר למקום שבו הכאב הוא החזק ביותר, מיד משפרת את ההרגשה.
 
כנראה שקארי עדיין נתפס כמי שמהווה איום על מועמדותו של בוש ועל מעמדם של הרפובליקנים בארה"ב, אחרת לא היו אלו מנסים לסגור איתו חשבונות. כשחקן חדש בזירה הכלל-מדינתית משרה קארי תחושה של איום, למרות מה שאומרים הסקרים (ואולי "שקרים"…). ואמנם, אחת הפונקציות של ההומור היא הניסיון להתגונן בפני מי שמאיים עלינו, בפני מי שמנסה להשתלט עלינו. והרפובליקנים מחפשים הזדמנויות מתאימות כדי להחזיר לקארי קונטרה. כאן ההומור הוא בפירוש נשק בידיו של המתקיף שבתוך תוכו הוא חושב רק על דבר אחד, כיצד לשרוד. הרי עד לרגע האחרון, איך אפשר לדעת מה יחליט הבוחר? (גם ניקסון היה בטוח שג'ון קנדי כבר בכיס הקטן שלו עד לאותו עימות אלקטוראלי טלוויזיוני ידוע ב-1960, שבו הביס אותו קנדי בגדול).
 
הקונטרה הנוכחית קלילה למדי, מה שאולי מעיד בכל זאת על תחושה בקרב הרפובליקנים שלבוש יש בכל זאת סיכוי טוב להיבחר.
 
 
 
ב. פליטות פה
 
כשמתקרב יום הדין, לא עושים חשבון ומלבינים גם את פניו של הנשיא ברבים על פליטות הפה האופייניות לו..
 
לדוגמא, מספרים שנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, כשל בימים האחרונים מספר פעמים בלשונו, ובכך סיפק חומר רב למבקריו ולקומיקאים:
בשבת, בכינוס הרפובליקנים שנערך בפנסילווניה, רצה הנשיא לספר לשומעיו על פעילותו בחקיקה למען החיילים בעיראק; במקום לדבר על "הצורך במימון חלקי חילוף ומיגון גוף לחיילים," אמר בוש כי ביקש מהקונגרס "מימון למיגון ולחלקי גוף".
 
ולפני ימים אחדים, בעצרת בחירות אחרת במיזורי, שוב כשל בוש בלשונו כשביקש לדבר על הקושי שגורמות התביעות על רשלנות רפואית, משום שהן מבריחות רופאים ממדינות רבות. אבל בפועל, זה מה שיצא מפיו של בוש:
"יש לנו בעיה באמריקה," הוא אמר, "יותר מדי רופאים טובים עוז
בים את המקצוע, יותר מדי גינקולוגים אינם יכולים לממש את אהבתם לנשים בכל רחבי המדינה." אחר כך הבהירו יועציו כי הנשיא התכוון לומר שיותר מדי גינקולוגים אינם יכולים לממש את אהבתם למקצוע רפואת הנשים…..
 
ג. אפרופו, פליטות פה של פוליטיקאים ודיבורי סרק למיניהם … להלן עצה לחיים… (וברכת שנה טובה לכולם)  ….
 
לא חשבת? –  אל תדבר!
דיברת?     –  אל תבטיח!
הבטחת?   –  אל תחתום!
חתמת?     –  אל תתפלא!
 
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אהרון חבר  On 15 בספטמבר 2004 at 6:36 am

    כמי שעוסקת במדע המדינה ובהומור בשרות הפוליטקאים בוודאי מוכר לך פרופ' יצחק גלנור וסיפרו העוסק בנושא. על אף שכתבתך עוסקת בפוליטיקה האמריקאית ולא הישראלית, נאה היה להזכיר את הפרופ' ואת סיפרו.

  • קורינה  On 15 בספטמבר 2004 at 3:49 pm

    למה שלא תגיד יפה "שנה טובה וברוכה הבאה"?
    לא צריך בשביל זה להתנשק.
    ברוכה הבאה, תרצה

%d בלוגרים אהבו את זה: