אומנות החיבוק הפוליטי

אומנות החיבוק הפוליטי

זה מתחיל בלחיצת יד.

מיד לאחר מכן עוברת יד שמאל לכיוון הכתפיים.

מדובר בתופעה של תקשורת לא-מילולית מעניינת עם מסר ברור בצידה.
מפגש שגרתי בין גברים המתפתח למשהו שונה לגמרי: חיבוק אינטימי פוליטי מתמשך.

הנשיא בוש והסנטור ג'ון מקיין, אויבים לשעבר בלב ובנפש, הדגימו לאחרונה את הטכניקה במסע הבחירות ברחבי ארה"ב. תנועות גוף אלו נועדו להפגין קבל עם ועדה יחסי ידידות מחודשים. באמצעות שפת גוף זו עבר המסר בצורה הרבה יותר מוצלחת מהמחמאות ההדדיות שאמרו זה לזה בפומבי. באחת הפעמים רפרפו שפתיו של בוש קלות על פדחתו של מקיין.

לאחר שהסנטור ג'ון קארי מינה את ג'ון אדוארדס לסגנו העתידי, אפשר היה לפרש את חיבוקיהם האנרגטיים והתכופים כסימן מובהק ליחסי שיתופיות לבביים. פעמים כה רבות הרבו השניים לאמץ אל ליבם זה את זה עד שאפילו ג'יי לנו לא נשאר אדיש וביים סרטון וידיאו כשברקע מושמע הלחן הידוע המתחיל במילים, “You are so beautiful".

מי שניהל את הקמפיין של ביל פורבס (רפובליקני, בחירות 2000) אומר שאין ספק שהשנה בולטים חיבוקים פוליטיים אינטימיים קלאסיים בין בוש ומקורבים וגם בין קארי ומקורביו. לדעתו, חיבוק פוליטי משקף מסר ברור.

להלן סגנונות החיבוק הפוליטי והמסר העולה מהם:

חיבוק ידידותי רגיל:

חיבוק שנועד לרכך תחושה של איום ולהגביר התרשמות חיובית. מתנדבים מקומיים ברחבי ארה"ב משתדלים לאחרונה לקבל את פניו של בוש בכל שדה תעופה שבו נוחת ה- Air Force One. באחת הפעמים שבהם נחת בוש בגרנד רפידס, מישיגן, אחד התושבים המקומיים, אדם בשם סטיל, הגיש לנשיא בוש סלסלה מלאה בדובדבנים. סטיל זכה מיד לחיבוק לבבי מהנשיא בוש, והפך בין לילה לסלבריטי מקומי. לא מזמן, בבית ספר בלאס וגאס, העניק סנטור קארי חיבוק גדול ופוטוגני לגברת אחת לאחר שסיפרה בהתרגשות שחצתה קווים ושמעתה היא רשומה כתומכת מחנה הדמוקרטים.

חיבוק מלא אמפאתיה

הבעת תנחומים במקרים של טרגדיה משפחתית כגון, טרגדיות של תושבים במקומות שונים בארה"ב, היא משימה שזכתה לעדיפות גבוהה מאוד במסע הבחירות הנשיאותי. לאחר סיום טקס האזכרה לחללי הפיצוץ באוקלהומה-סיטי 1995, זכו חיבוקי התנחומים שהעניק הנשיא ביל קלינטון לכותרת "המרגיע הלאומי" והקנו לו תדמית של מנהיג הנושא על כתפיו את האבל הלאומי. אופיו הנשיאותי של קלינטון הוכתר במונחים רגשניים – "נשיאות עם אמפתיה." ב- 2002 פנה הנשיא בוש בנאום לאומה, ודיבר על המפגש שלו עם העם האמריקאי לאחר הזעזוע של ה-11 בספטמבר, כך: "כאשר נפגשתי עם הגיבורים, חיבקתי את המשפחות, והבטתי בפניהם העייפות של כוחות ההצלה, הייתה לי תחושה של יראת כבוד כלפי העם האמריקאי."

חיבוק של הכתרה ורוממות

ביל קלינטון נהג לחבק את נשיא רוסיה, בוריס ילצין, כל פעם שנפגשו בחדר ישיבות. המסר של קלינטון היה כנראה כזה: "אדם זה נחשב בעיני כאישיות חשובה, אני רוחש לו אמון רב וטוב לעבוד איתו." בספטמבר 1998, בשיאה של שערוריית מוניקה לוינסקי, ביקר בבית הלבן נשיא דרום אפריקה, מר נלנסון מנדלה, ואמר שהוא מרבה לחשוב על קלינטון "בימי מצוקתו הקשים". החיבוק בין מנדלה וקלינטון היה מיועד להפגין קבל עם ועדה שאם מנדלה, כגיבור שלחם למען שיוויון זכויות, יכול לסלוח לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, כל העולם יכול לסלוח לו.

חיבוק ספונטני

בסיימו את נאומו בפני הקונגרס בעיצומם של אירועי 11 בספטמבר,  התחבק הנשיא בוש באופן אימפולסיבי עם מנהיג הדמוקרטים בסנאט, טום דאשל. האפקט המיידי של הקירבה שהפגין אז היה הרושם שבין השניים התפתחה כימיה במובן הפוליטי, למרות שהרושם נמוג מיד. הבדרן סמי דיויס ג'וניור התחבק עם ניקסון באופן ספונטני ב 1972, חיבוק שהפך לבדיחה שאיש לא שכח לסמי דייויס עד סוף ימיו.

חיבוק הפאנטום

לאחרונה, למד מנהיג הדמוקרטים בסנאט האמריקאי, טום דאשל, לקח על בשרו, והבין שהחיבוק הפוליטי טומן בחובו גם סיכונים. הסנטור ספג ביקורת קשה במגרשו הביתי, בדרום דאקוטה, לאחר שהואשם שלא בצדק על חיבוק שהעניק למייקל מור, במאי הסרט  "פרנהייט 9/11", המכפיש את הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש.

לא קל לנשיא או למועמד לנשיאות להפוך חיבוק פוליטי לטבע השני שלו.

סגן הנשיא, ריצ'רד צ'ייני, מעולם לא נראה בפומבי כשהוא כורך את זרועותיו בלהט סביב גופו של הנשיא בוש. בוב וודוורד, שכתב את הספר "תכנון למתקפה" על המלחמה בעיראק, תעד בו חיבוק נדיר עם צ'ייני:

לאחר שהדובר הרשמי של ממשלת רייגן לשעבר, קנת אדלמן, כתב מאמר עיתונאי בו הוא משבח את מה שנתפס על ידי רבים כניצחון מהיר של הממשל האמריקאי בעיראק,  הזמין אותו צ'ייני לארוחת ערב מכובדת. "אדלמן היה נרגש עד כדי כך שפרץ בדמעות על סף ביתו של סגן הנשיא באותו יום ראשון", מספר וודוורד ומוסיף, "הוא חיבק את צ'ייני לראשונה לאחר 30 שנה של היכרות איתו."

ישנם אנליסטים המתמחים בפוליטיקה וטוענים שחיבוק של פוליטיקאי מסמל לעתים ניסיון מחושב למצוא חן בעיני נשים, משום שידועה נטייתן הבולטת, יחסית לגברים,  להגיב בחיוב להפגנה פומבית של רגשות כלפיהן על ידי מועמד בבחירות לנשיאות.

סטפן הס, חוקר במכון ברוקינגס המתמחה במוסד הנשיאות, טוען שהתנהגות נשיאותית מסוג זה מסמנת מפנה תרבותי בארה"ב.
לטענתו, "התנהגות כזו היא בגדר הפגנת רגש ראוותנית, והיא מעידה על מצב נפשי בריא. הרי הפוליטיקאי משמש בבואה למצב החברתי…" הס תוהה אם מישהו
יכול לדמיין את אברהם לינקולן, חבוש בכובעו האופייני, מחבק את סטפן דגלס…" אין ספק שסגנון החיבוק ותנועות גוף משקפים את רוח הזמן בדרך מאוד מעניינת.

לעומת זאת, פאול בגלס, האסטרטג של מחנה הדמוקרטים, סבור שהפגנת רגשות באמצעות חיבוק, בסגנון כלשהו, מעידה על חוסר טקט וטעם רע.  "קשה לי לדמיין את ג'ורג' וושינגטון מעניק חיבוק אמיתי ונשיקה לג'ון אדאמס," הוא אומר וממשיך, "בואו לא נעלה זיכרונות מהעבר הרחוק שלנו. לדוגמא, כשחבר הקונגרס, פרסטון ברוקס, ב 1856כמעט היכה למוות באמצעות אלה את הסנטור צ'רלס סמנר על רצפת הסנאט."

נסיים בהערת אזהרה  – ההיסטוריה מימי רומי העתיקה מלמדת שהחיבוק הפוליטי איננו המצאה מודרנית חדשה, וגם לא התנהגות המעידה בהכרח על חיבה שרוחשים בני האדם לזולתם.

ברוטוס חיבק את יוליוס קיסר – וכולנו יודעים מה התרחש במהלך החיבוק האחרון הזה.

ומה לגבי החיבוק הפוליטי בישראל?

אגב, לנו יש היסטוריה עשירה של התנהגות לא-מילולית בין פוליטיקאים לבין העם ערב בחירות. מישהו, ירון לונדון אם אינני טועה, תעד את גינוני החיזור בסרטון שהפיק, שהוקרן בטלוויזיה תחת הכותרת, "הפוליטיקה של המופלטה" – אבוי לבושות. איציק מורדכי, ביבי נתניהו ואחרים מנשקים זקנו של הרב כדורי ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה למהדרין.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • נמרוד ברנע  On 14 בספטמבר 2004 at 2:58 am

    בהחלט הייתה גולת הכותרת של התקשורת הלא-מילולית בפוליטיקה הישראלית.

    ברוכים הבאים לרשימות,
    שמחתי לראות אנשים שתחום העיסוק המרכזי שלהם הוא פוליטיקה הארדקור ובהחלט אקרא אותך מעתה 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: