מלחמת יום-כיפור כמיתוס

דוח מחקר:     

הממצא המרכזי של המחקר הוא שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום-כיפור (1973), התפתחה בישראל תבנית מורכבת של מגוון גרסאות מיתיות למלחמה זו, במקביל להעמקתם של קונפליקטים אידיאולוגיים פנימיים. למרות זאת, הייתה לכך פונקציה חיובית פוליטית-חברתית, כפי שעולה מהמחקר. 

  

מלחמת יום כיפור

על 'מיתוס המחדל' נכתבו מחקרים בתחומי יידע רבים וקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתו לתודעה הקולקטיבית של הציבור הרחב בישראל.  יחד עם זאת, המחקר המקיף שלפנינו מצא, שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום-כיפור התפתחה בישראל תבנית מורכבת של מגוון גרסאות מיתיות למלחמה זו, במקביל להעמקתם של קונפליקטים אידיאולוגיים פנימיים. מחד גיסא, הלכה והתחזקה התמיכה בדברי הביקורת שהטיח מנחם בגין בממשלת העבודה על תפקודה הלקוי ומחדליה. יתרה מזו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל הוקמה ועדה ממלכתית (ועדת אגרנט) לצורך בחינת מדיניות הממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות שלה לפני מלחמת יום-כיפור ובמהלכה. מאידך גיסא, התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת באמצעי התקשורת הכתובים מצביעות על גוונים שונים בהמשגת מלחמת יום-כיפור בישראל, בעיקר בשני מישורים, הפוליטי והחברתי. הבולטים מבין הקונפליקטים האידיאולוגיים באותה תקופה ציינו קו שבר בין דורות סוציולוגיים, וכן בין הימין והשמאל הפוליטי. מלחמת יום-כיפור נחרטה הן בזיכרון של כלל הציבור והן בזיכרונן של קבוצות משנה בישראל, שביניהן יריבות על בסיס אידיאולוגי.   

ראש הממשלה גולדה מאיר

הציבור בישראל הביע את אכזבתו מתפקודה של המנהיגות הפוליטית באמצעות "נרטיב המחדל." הזיכרון הקולקטיבי המתאר את המחדל מצביע על סדקים חמורים ראשונים בדרגת האמון שהציבור היה מוכן לרחוש כלפי ההנהגה הפוליטית בישראל. הקונצנזוס הרחב בהקשר לנרטיב המחדל סיפק לציבור תחושה שמוצדק להשמיע דברי ביקורת חריפים בפומבי נגד מדיניות הביטחון של הממשלה לאחר סיומה של מלחמת יום-כיפור.  

 

 

משה דיין

גרסאות מיתיות נוספות שיצרו זרמים מובחנים בחברה הישראלית למלחמת יום-כיפור מצאו אף הן ביטוי בשיח הנחקר. גרסאות אלו שיקפו וסיפקו תמיכה לערכי יסוד של זרמים סוציו-פוליטיים שונים בחברה הישראלית.   הנרטיב של הימין הפוליטי זיהה את מלחמת יום-כיפור כהמשך היסטורי לתלאות העם היהודי "הנרדף" שתמיד ניצל על ידי נס על-טבעי. נקודת המוצא של זרם מתחרה, שמצא את ביטויו בנרטיב צה"ל המופלא (כפי שהוא מכונה במחקר זה), היה שישראל "ניצחה" במלחמה למרות תנאי הפתיחה הגרועים רק הודות ללוחמיה.

 שסע אידיאולוגי עמוק משתקף ביריבות בין נרטיב מלחמת הבנים (כפי שהוא מכונה במחקר זה), שזכה לתמיכה של דור תש"ח לבין נרטיב העקדה הנצחית (כפי שהוא מכונה במחקר זה), שזכה לתמיכתו של דור 1973. הנרטיב שהיה מקובל על דור 1973 התפתח כמחאה נגד הדרישה המתמדת שנכפתה על בני דור זה להיערך למלחמה כדי לשמור על "הקוממיות הלאומית" שהושגה במחיר כה כבד על ידי דור תש"ח. דור 1973 תפס את רעיון העקדה כבעייתי, לאור כל מה שחוו במלחמת יום-כיפור. פרשנותו של דור זה למלחמת יום-כיפור דרבנה אותו להטיף למאבק על השלום באמצעים של פשרה וויתורים.

  

דוד אלעזר

תהליך של חיפוש-עצמי החל כאשר שוחררו אנשי המילואים לאחר מלחמת יום-כיפור. זו הייתה שעתם היפה של מחנכים ואינטלקטואלים לצאת לפעולה. הם דברו על מלחמת יום-כיפור כאירוע מפכח שעורר את הצורך להחיות את תהליך הרפורמה החברתית שנעצר לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967.  

תבנית מיפוי ייחודית זו של הזיכרון הקולקטיבי נותרה בעינה במשך תקופה ארוכה לאחר סיומה הרשמי של מלחמת יום-כיפור. יתרה מכך, לתופעה זו היו השלכות בעלות גוון מעשי בישראל. התייחסותן של קבוצות יריבות לסוגיות בתחום הסכסוך הישראלי-ערבי קבלה גוון של הדימויים הייחודיים ששימשו כל קבוצה לצורך ייצוג מלחמת יום-כיפור. עשרים וחמש שנה לאחר מלחמת תש"ח הגיע הציבור בישראל לבשלות כישות פוליטית מאוחדת. אולם לפיצול על בסיס אידיאולוגי ולתהליך המיתולוגיזציה של מלחמת יום-כיפור היו השלכות קריטיות בסוגיות שמטבע הדברים דורשות קונצנזוס ואחדות לאומית.  

ההנחה המרכזית של מחקר זה היא שחוויה משותפת הנתפסת כטרגדיה וכטראומה עשויה לשמש בתנאים מסוימים מקור למגוון פרשנויות והמשגות. במידה וניתנות משמעויות מיתיות שונות לאירוע כזה, הסיכוי הוא שאידיאולוגיות שהיו רדומות "יתגלו מחדש" ו/או ייווצרו אידיאולוגיות חדשות בחברה ספציפית. ההשערה המרכזית של מאמר זה נבעה מהנחה זו.     

 קיימת ספרות ענפה העוסקת בפונצקיונליות ובהשלכות של תהליכי מיתולוגיזציה חברות מודרניות. הפונקציה שממלא תהליך המיתולוגיזציה של התנסות הנתפסת כטראומטית, בסביבה שבה תופסות אידיאולוגיות מקום מרכזי בסדר היום הפוליטי, היא הנושא המרכזי במחקר זה. חשיבותו של המחקר שלפנינו ותרומתו לחוקרי מיתוסים מודרניים טמונות, לפיכך, בהבנת תהליך המיתולוגיזציה והשלכותיו בקונטקסט של מערך יחסים תלת-ממדי – התנסות של קולקטיב חברתי באירוע הנתפס כטראומטי, עוצמתם של קונפליקטים אידיאולוגים באותה קולקטיב ותהליך המיתולוגיזציה סביב התנסות משותפת זו.   

מיתוסים מודרניים נחשבים ככלי פונקציונלי במספר מישורים. מיתולוגיזציה עשויה לעצב פרספקטיבות על ההיסטוריה של קבוצות חברתיות, אך גם על ההווה והעתיד שלהן, כך שהתהליך פונקציונלי לצורך הכוונה עצמית בתקופות של אסון לאומי. יחד עם זאת, מצביע המאמר שלפנינו על אספקטים במיתולוגיזציה של אירוע שנחווה על ידי רבים ונתפס על ידם כטראומטי, שעדיין לא נחקרו ולא פותחו תיאוריות לגביהם. כפי שראינו, מלינובסקי בדעה שתהליך המיתולוגיזציה מספק צרכים פיזיים של סולידריות חברתית, זהות עצמית ואחדות בקרב חברי קבוצה. לעומתו, ישנם חוקרים כגון גרינברג, המראים את ההשלכות הדיספונקציונליות האפשריות של אידיאולוגיות יריבות, באשר לתהליכי יצירת הסולידריות והאחדות בחברה.    

הרעיון המוצע במחקר זה אמור לתרום להבנת האופן שבו מיתולוגיזציה של אירוע היסטורי הנתפס על ידי רבים כטראומטי, כגון מלחמת יום-כיפור, עשויה להיות פונקציונלית במובן החיובי, לחברה שבה פועלות או מתפתחות גישות אידיאולוגיות קוטביות.    

 למעלה משלושה עשורים חלפו מאז מלחמת יום-כיפור, והדינמיקה במיתולוגיזציה של המלחמה מתחילה לדעוך. דפדוף בדפי העיתונות היומית מספטמבר 2004, יום השנה השלושים למלחמת יום-כיפור, מגלה שמרבית העיתונים חוזרים על נרטיב המחדל. יתר על כן, השלכות מלחמת יום- כיפור מורגשות באווירה כללית של אכזבה וכעס על ההנהגה המדינית דאז. ישראלים זוכרים את מלחמת יום-כיפור בעיקר כאסון הלאומי הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בהיסטוריה המודרנית של ישראל.     

הערת הבהרה:      

הנתונים האמפיריים למחקר נאספו ממקורות ראשוניים בתקשורת הכתובה בעברית כגון, דברי הכנסת ודיווחים ממסיבות עיתונאים. חומר מודפס נוסף נאסף גם ממקורות משניים כגון, חוברות ועלונים של יחידות צה"ל, עלוני בתי ספר; שלושה היומונים הנפוצים בישראל – הארץ, מעריב וידיעות אחרונות; מבחר כתבי עת בעברית וחוברות הנצחה לנופלים במלחמת יום-כיפור.      

בכל המאמרים, בדברי הפרשנות, ובדברי העורך, הנוגעים למלחמת יום-כיפור, שהתפרסמו במקורות אלו במהלך של כשנה לאחר מלחמת יום-כיפור, נבדקו דימויים ומצגים של מלחמה זו. הדימויים והמצגים שנמצאו סווגו על פי מקורותיהם – דהיינו, פוליטיקאים, אזרחים או אנשי צבא; בעלי אורינטציה ימנית או שמאלנית; סוג המאמר – מאמר פרשנות, כתבה ראשית, מכתבים למערכת העיתון או ראיון; השתייכות לדור סוציולוגי. אלו שימשו גם כאינדיקאציה לעמדות ולאוריינטציה הערכית של המחברים או של הדוברים שמטעמם הופצו.