שיר מלחמה – החיבוק והסמל

האם "צוק איתן" יוליד שיר אנטי-מלחמתי מובהק? בינתיים מסתמן שלא שירי מלחמה מחבקים עדיין כאן ותפקידם עדיין לא נמוג; אין מקום להספידם

*******

ייתכן שהתפקיד של שירי המלחמה הולך ונמוג? זאת שאלתו של בן שלו שעליה הוא משיב בעצמו: "רבבות האנשים שעזבו הכל ובאו להשתתף בלוויות של החיילים הבודדים – פעולה שהתאפשרה בעיקר בזכות הרשתות החברתיות – אינם זקוקים לשיר מאחד ברדיו. סוכני הלכידות הלאומיים הולכים ומשתנים"

החייל הבודד

בתכנית של הבוקר (אברי והילה) שמעתי לראשונה את השיר "עשרים אלף איש " מילים, לחן וביצוע של אריאל הורוביץ (בנה של נעמי שמר). השיר נכתב לזכרו של שון כרמלי ז"ל, הועלה לרשת לפני ימים ספורים בלבד, וכבר יש לו למעלה מעשרים אלף כניסות ועשרות תגובות.

"עשרים אלף איש/ ואתה הראשון/ עשרים אלף איש/ אחריך, שון….

אחרי שאתמול (27.7.2014) קראתי בהארץ את מאמרו של בן שלו, המתלבט בנוגע לרלבנטיות של שירי מלחמה כגורם מלכד גם בימינו, הרי שהיום קיבלתי תשובה מדוייקת על השאלה – במבצע "צוק איתן", הסמל המלכד הוא החייל הבודד. ויותר מכך – השיר "עשרים אלף איש" שנכתב לזכרו של שון כרמלי ז"ל, צובר תגובות מחזקות ומרגשות והכניסות לשיר ביוטיוב מתרבות בקצב מסחרר. לאחר שהאזנתי לו עד תומו בהתרגשות ובעיניים דומעות, קראתי ביוטיוב את התגובות לשיר זה,

- "[... ] שיר שממחיש יותר מכל שאנו באמת עם אחד וכולנו אחים";  "ברגעים כאלה אפשר לראות את עם ישראל בגדולתו"; "מחוזק!"

זאת תופעה שמדברת בעד עצמה. זה הסמל; זה המלכד הלאומי.

תמונה מגוייסת

האם נראה לכם שהשיר מציג תמונה מגוייסת? זאת השאלה שמציג לנו בן שלו (הארץ, גלריה 27.7.2014)

- חד וחלק לא!

- גם השיר  -"הדם הצהוב" של שלום גד (מתוך האלבום" שירי ארץ ישראל" 2011 ) – אינו הולם את התחושה הלאומית שלנו בימים אלו. שכן דגימה מתוך "הדם הצהוב" מתארת חיילים שמתו ולא כל כך אהבו את הגדוד, לא כל כך קפצו לעזור ולא תמיד אהבו את מה שעשו שם:

"וזה לכבוד החיילים המתים/ שלא כל כך אהבו את הגדוד/ שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך/ זה לכבוד החיילים המתים/ שלא תמיד אהבו לטייל/ שלא תמיד שמרו חיוך בשבלך/ ונזכור את כולם/ את חסרי הבלורית והתואר/ ונזכור את העשב המר/ שגדל אצלי בכפר. "

אז מי שסבור שהתמונה המתקבלת ב"עשרים אלף איש" היא תמונה מגוייסת שילך ויבדוק את אחד הכוכבים הגדולים של השנים האחרונות במוזיקה הישראלית – עידן עמדי, שביטא בכמה מלהיטיו ("כאב של לוחמים", "נגמר") את "הלך הרוח ששולט גם כעת במרחב הציבורי הישראלי, זה שמקדש את צה"ל וחייליו, ומתנגד לכל קול ספקן וביקורתי," כותב בן שלו.

האם "צוק איתן" יוליד שיר אנטי-מלחמתי מובהק? בינתיים מסתמן שלא. ייתכן מאוד ששירים כגון "עשרים אלף איש" ואלה של עידן עמדי, שזוכים היום לפופולאריות עצומה ומשקפים משהו בסיסי וטהור שנמצא עמוק בתוך הנפש הלאומית, הם הסמל המלכד. בל נטעה, שירי מלחמה מחבקים עדיין כאן ותפקידם עדיין לא נמוג; אין מקום להספידם.

קריאה אחרונה לשר החינוך, הרב שי פירון

זוהי קריאה אחרונה לשר החינוך, ח"כ רב שי פירון. האם אתה מודע לתכנית הלימודים של מסיימי הכיתה השישית בבתי ספר ממלכתיים? האם ידוע לך מה מסבירים להם ואיך מציגים להם את מה שאמור לייצג את האלף-בית של זהותם?

***************************

"מה מסמל חג השבועות במסורת היהודית"? שאלתי תלמיד כיתה ו' בבי"ס ממלכתי בעיר מודיעין. "לא יודע", השיב לי מייד בלי להניד עפעף ובלי להראות סימנים של מבוכה כלשהי, אלא להיפך. המבט שידר משהו כמו, אז מה אם אני לא יודע, זה חשוב בכלל?  ….

 אבל אני המשכתי בשלי, "איך מציינים את חג השבועות בבית הספר?" שאלתי. "אמרו לנו להביא כיבוד לכיתה, רק לכיתה שלנו", השיב לי בביטחון רב. תהיה חפלה. "אה, אז מדובר בחג שבו אוכלים, שוב, ומה אתה מביא לכיתה?" שאלתי, "אני מביא פיצה, יש בזה גבינה וכולם אוהבים פיצה", הייתה התשובה. "אבל תגיד לי, מה בכל זאת? על מה ולמה מציינים בבי"ס ובישראל את שבועות?" הקשיתי. "תחשוב", הפצרתי בו, "אולי זה קשור לכך שהיינו עבדים, יצאנו ממצרים ונדדנו במדבר ימים שלמים עד שהיינו מוכנים להיות עם?" [שימו לב, נזהרתי לא להיכנס לשאלה עמוקה יותר, כמו, מה זה "עם"… בכל זאת תלמיד כיתה ו']. אבל הוא המשיך לא לשתף פעולה וכבר הבחנתי בכמה סימנים של קוצר רוח; היה ברור לי שמתחתי את החבל יותר מדיי.

הערכתי את המאמץ שלו לסתום את פיו ולא לומר לי חד וחלק, "מה זאת רוצה ממני, נו כבר!"

השורה התחתונה – כדי לא לעצבן את בן שיחי יתר על המידה, "גיליתי" לו שלפי המסורת היהודית, בשבועות נתן האל לעם ישראל את עשרת הדיברות באמצעות משה רבנו ומאוחר יותר גם את התורה.

שנינו עמדנו בגבורה בקטע הזה אבל מה הרווחנו מכך?

לא יודעים הרבה [צילום פלאש 90]

לא יודעים הרבה [צילום: פלאש 90]

זוהי קריאה אחרונה לשר החינוך, ח"כ רב שי פירון. האם אתה מודע לתכנית הלימודים של מסיימי הכיתה השישית בבתי ספר ממלכתיים? האם ידוע לך מה מסבירים להם ואיך מציגים להם את מה שאמור לייצג את האלף-בית של זהותם? הויכוח הסוער סביב מספר ימי החופשה מבית הספר, מדוע ארבעה ימים ולא שלושה, היה בראש הכותרות ובלב ליבו של השיח שניהל משרד החינוך עם המורים וההורים. ומה חוץ מזה? על דברים מסוג זה בונים זהות לאומית? כך מחזקים שורשים וזיקה לעם ולמדינה? הרי בעיתות של משבר לאומי ועוד יותר מכך, לנוכח איום קיומי מבית או מחוץ, החוסן הפנימי של כל אחד מהצעירים הללו יעמוד למבחן. עדיין לא מאוחר מדי לתקן את המעוות ולעצור את הסחף הזה בידיעות הבסיסיות על עצמנו, אם איכפת למישהו.

מקרה פרנציסקוס וביבי- עם ושפה

הביקור הקצר שערך לאחרונה האפיפיור פרנציסקוס במדינתנו העלה לתודעה את סוגיית השפה. כידוע, שפה היא תקשורת והפשה העברית היא שפת העם היהודי. ראש ממשלתנו ידע לציין בפני האפיפיור שלפני 2000 שנה דיברו כאן עברית – רמז דק לקיומו של העם היהודי בישראל מקדמת דנא. וכך התפתח בינם ויכוח קטן, האפיפיור השיב לביבי שישו פנה לקהליו בשפה הארמית. נתניהו הזדרז להתפשר והשיב לו על כך בצורה די מורכבת: ישו פנה לקהליו בארמית אבל הם ידעו גם עברית.

לאחר האינצידנט הזה אך טבעי היה לברר את העובדות עם מומחה לשפות ומקורן. הפנייה למומחה, פרופ' גלעד צוקרמן, הפיגה את הערפל סביב הסוגיה. צוקרמן הסביר שראש ממשלת ישראל, שהוא גם בנו של היסטוריון, והאפיפיור, מנהיגם הרוחני של הקתולים  צודקים, אבל חלקית. שפת האם של ישו היא ארמית, אבל – ישו ידע עברית שכן הוא הכיר את כתבי הדת שלנו שנכתבו בשפה זו. ולא רק זה, צוקרמן טוען שבני המעמד הנמוך דיברו עברית, ו"הם אותם אנשים אליהם פנה ישו".

זהות

הדוגמה הזאת ודבריו של צוקרמן אינם סתם סיפור על ויכוח בנוגע לשפה שבה השתמש ישו. דברים אלו נוגעים בזהות. אם ישו ידע עברית והקהל שלו ידע עברית, אזי הציבור הזה היה מלוכד סביב שפה ייחודית. זה היה עם – טרום-לאום יהודי. עד כמה שידוע לי לא הרבו לעסוק בכך בזמן הביקור. פספסו הזדמנות לפתח את הנושא. אולי בכוונת מכוון?! זה סוטה מהאג'נדה. לא בכך עוסקים כאן בדרך כלל אלא בפוליטיקה של עם כובש ובמנהיגים שמסרבים ללכת לקראת הסכם שלום עם הפלשתינאים; בנושאים מסוג זה מרבים לדוש ולדוש, ולאחרונה – גם בארבעת ימי החופשה שנקבעו בלוח שנת הלימודים בבתי הספר הכלליים.

הרהורים

מי יודע? יום יבוא ונשאל צעיר/ה שנולד/ה במדינת ישראל מיהו/י, ומה זה יהודי/יה? עצם הצגת השאלה תיתקל בהרמת גבות. מסביב לשולחן עמוס אוכל טוב מי בכלל טורח לחשוב על זה. יש מבחן בגרות בהיסטוריה שכולל יידע בהיסטוריה יהודית. זה כן. חוקרים בכל העולם עוסקים בהיסטוריה ובמורשת שלנו כעם ומפרסמים את פרי עטם בכתבי עת בינלאומיים , גם זה מקובל. ולמרות הכל, כשזה מגיע לחינוך בבית ספר ממלכתי, מזלזלים כי זה נתפס במרחב החילוני כקשור לדת ולדתיים.

פלא שתלמידים/ות על סף בגרותם/ן חסרים יידע בסיסי שעליו נבנית זהות? מה ימנע אצלם משבר זהות עתידי? לשר החינוך שי פירון, הפתרונות.

רטוריקה של "ימים נוראים" בשידור חי

הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד" בבית המשפט בזמן אמת, על ידי השופט דוד רוזן בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשידור-חי, הייתה "אירוע מדיה" (Media Event) עם סממן טקסי. החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין טקס אשרור ערכים, חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. רטוריקה של ימים נוראים הייתה כאן אבל האם נפל דבר בישראל בתפיסות של משרתי ציבור?

*****

חוקרי התקשורת – כץ ודיין – הגדירו "אירוע מדיה" (Media Event) כשידור חי של אירועים גדולים. הצפייה באירועי מדיה מביאה את הציבור לנתק עצמם משגרת היום, ולהתמקד באירוע ש"מחבר את כולם לחברה אחת".

הדוגמאות שסיפקו כץ ודיין לאירועי מדיה: נחיתת האדם על הירח, הלוויה של אישיות ממלכתית, תחרות גמר של משחק ספורט – ממחישות את גודל נדירותם במקומותינו. בכדי שאירוע בשידור חי ייחשב ל"אירוע מדיה" – על השלכותיו הרגשיות וההכרתיות חייבים לבוא לידי ביטוי בו מספר מרכיבים שבלעדיהם לא ייתכן להגדירו ככזה.

בשידור החי של הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד", בבית המשפט בזמן אמת על ידי השופט רוזן, הייתה טקסיות – החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין אשרור ערכים – חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. גם היושבים באולפן הטלוויזיה הפגינו טקסיות: מלבד הבקיאות הניסיון והידע שלהם בתחום המשפט, הופעתם הייתה מכובדת ולא רק במראה שלהם. אופן ניהול הדיון באולפן שידר טקסיות.

אפיון נוסף של אירוע מדיה כפי שכץ ודיין הגדירו אותו, הוא התזמון שלו. השידור החי של גזר הדין בפרשת הולילנד היה מתוזמן ומתוכנן מראש. הוא פורסם במשך ימים רבים קודם להתרחשותו, באמצעות פרומואים וידיעות בתקשורת. לקראת השידור החי צויין שעומדת להכרעה שאלה היסטורית: האם יגזור השופט על ראש ממשלה בישראל מאסר בפועל, ולכמה שנים? אנשים דיברו על-כך רבות וידעו שרבים בארץ ובעולם יצפו "יחד" בשידור. הוא קטע את שגרת החיים הרגילה.

בנוסף, קהל הצופים הרגיש בשוני שבין שידור חדשות שגרתי לבין השידור החי מבית המשפט. הצפייה בשידור החי העניקה להם תחושה של השתתפות אישית באירוע, ונלוותה לה תחושה של "ביחד". שכן קהל הצופים ואלו שהאזינו לשידור ברדיו, היו קהל רב יחסית. כולם היו קשובים בעת ובעונה אחת למוצא פיו של השופט רוזן, בהקריאו את גזר הדין.

לכל הסממנים הללו ניתן להוסיף שהאירוע התאפיין כ"אירוע מסעיר". האומה והעולם כולו היו דרוכים לקראת הקראת גזר דינו של ראש ממשלה לשעבר. בדיעבד, בתום השידור, הציבור חש שהיה שותף לרגע היסטורי הרה-גורל. רטוריקה של ימים נוראים כתבי טלוויזיה בכירים צטטו מדבריו של השופט רוזן ובכך חידדו והסעירו את האווירה באולפן ובמרחב הציבורי בכללותו. הם דיברו על: "עבירות חמורות ביותר", "עבירות הפוגעות במירקם החברתי, ומזהמות את הציבור". רוזן אמר על מאיר רבין, "הוא שחה במדמנת השוחד כשחיין מיומן". בהקראת גזר הדין נעשתה הפרדה בין נוטלי השוחד לבין נותניו. על נותן השוחד נאמר שהוא "מושחת ומשחית, המטמא את הציבור, ממוטט את בסיס ההתנהלות של חברה נאורה". על נוטל השוחד – שהוא "בבחינת בוגד". שכן, "אין דין נותן השוחד כדין נוטל השוחד; נותן השוחד מנצל את האמון שנרכש על ידו, ומנצל פרצות בשירות הציבורי". מילים מאוד חריפות, "בוגד, פושע, ריקבון" שימשו בערבוביה, ועל הריקבון נאמר: "הריקבון לא נותר בשטח הסגור ועל כן ראויים כולם לעונשים שיבטאו שאט נפש".

הקראת גזר הדין

טרם הקראת גזר-דינם של הנאשמים השופט רוזן הבהיר, "אין דינם של אנשים פשוטים כדין מי שמשתייך לאליטה החברתית והכלכלית" ובכך התייחס לאחריותם של משרתי הציבור ולַדוגמה האישית שהם אמורים לספק לסובבים אותם ולציבור.גזר דין הכתבים חזרו והזכירו לצופים בשידור החי שתיק הולילנד גדול מאוד ובהשוואה לתיקים גדולים קודמים שנדונו בפני הרכב של שלושה עד חמישה שופטים, התיק הזה נדון בפני "דן יחיד". רוזן שידר אנושיות כשדיבר על צדדים חיוביים באופיו של כל נאשם. לדוגמה, לצד "סגולותיו מעוררות ההתפעלות" של אולמרט, הדגיש רוזן, "אולמרט הוא פושע שמרבית זמנו הוקדש לפעילות ציבורית". רוזן הראה מידה של אנושיות גם כשהבהיר שאינו מתכוון "לקחת מהנאשמים הכל… גם הפנסיה… ולהשאירם ללא קורת גג". ואכן, לנוכח העונש שקיבל יוזם פרויקט הולילנד, הלל צ'רני, דהיינו שלוש וחצי שנים בפועל, נאמר על ידי הפורום שבאולפן שזהו "גזר דין מתחשב מאוד."

מכאן עבר להגדיר את חומרת העבירות של הנאשמים וכך אמר כשהתייחס לאולמרט: "יש עם עבירתו של אולמרט קלון". כנ"ל לגבי לופליאנסקי ושמחיוף. תחילה הוקראו גזרי הדין של נותני השוחד. הראשון מבין נוטלי השוחד שגזר דינו הועבר בשידור חי הוא מהנדס ואדריכל העיר – אורי שטרית. רוזן ציין ששטרית "נטל לכיסו למעלה ממיליון… ושהדבר נעשה מתוך "מניע אחד ויחיד – בצע כסף". ובאשר לאולמרט, רוזן קבע חד-משמעית:

"אולמרט" כך אמר רוזן, "ניצל את תפקידו הרם לקידום עניינו במסגרת תפקידו כמשרת ציבור… הוא ניצל את תפקידו לגריפת כספים מיזם שנזקק לעזרתו… אולמרט הורשע בעבירות בזויות…" כאמור, רוזן ציין גם את הצד החיובי בהתנהלותו הציבורית של הנאשם ושיבח אותו, "אולמרט הציל נפשות…". זה לא מנע מרוזן לגזור על אולמרט שש שנות מאסר בפועל וקנס של מיליון שקל.

רם כספי חווה דעה שהעונש חמור "מאוד-מאוד" באופן אבסולוטי ושופטת בדימוס, חיותה כוחן, שישבה באולפן השידור ציינה, "זהו יום עצוב… אבל רשויות אכיפת החוק פעלו כנדרש מהן".

השאלות שנותרו פתוחות

הקראת גזר דין נאשמי פרשת הולילנד בשידור חי עונה לפרמטרים של "אירוע מדיה" ולא רק זה, בשידור גזר הדין בפרשת הולילנד עלינו לשאול עצמנו האם הצליח אירוע מדיה זה ללכד אותנו סביב ערכים, להזכיר לנו שכולם שווים בפני החוק, לשקף את ה"אני מאמין" ולחנך את הדורות הבאים למען "ייראו וייראו", ושיש דין ויש דיין? האם בעקבות אירוע מדיה זה ישתנו תפיסות לגבי מהות השירות הציבורי? האם משרתי ציבור יידעו לציית לחוק ולשמור אמונים לתפקידם? האם הקביעה שנעברו כאן עבירות שיש עימן קלון היא בגדר "מעז יצא מתוק", ומכאן ואילך נראה שיפור באתיקה של הצמרת בשירות הציבורי?

טראומה לאומית ומשקעיה

ראה אור ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס - תרצה הכטר, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[...] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. [...] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. [...] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. [...] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. [...] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS

"הדור האבוד" של המנהיגים

האם הקשה שבמלחמות ישראל קטלה "דור אבוד" של מנהיגים פוטנציאליים ושל בחורים יצירתיים במיוחד והאם חיי התרבות והפוליטיקה של ישראל היו יכולים להיות עשירים ופוריים יותר אלמלא כן?

**********************

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, 66 אחרי שקיבלנו מדינה משלנו, הציבור בישראל והעם היהודי בעולם כולו מתייחדים עם זכרם של חללי מלחמות ישראל ופעולות האיבה מאז 1860. ב-1991 פורסם מחקרו של עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון/(הוצאת משרד הביטחון). עמנואל סיון היה בין הראשונים ששאלו שאלות כמו: כמה מיתוסים נקשרו במחיר הדמים שגבתה מלחמה השחרור?

שאלות קשות לעיכול. במיוחד קשות הן לאותו דור שחווה את המלחמה והפצע תמיד יישאר אצלם פתוח. רבים אף יאמרו שלשאלות מסוג זה אין חשיבות. ששאלות כגון: האם הוקרב דור של צברים, או הוקרבו העולים החדשים, אינן משנות דבר בעולם המעשי.

בנוגע לשאלה הנ"ל נציין כי הגרסה שהתקבעה בזיכרון הלאומי היא שמקרב שתי קבוצות אלו נפלו בקרבות תש"ח יותר צברים. כשחוקר מעמיד לדיון שאלות העוסקות בשכול אין הדעת סובלת "ניפוץ" של גרסאות מקובלות ולא משנה מי דאגו להפיץ אותן. במאמר מוסגר אוסיף ואומר, שגרסאות בנוגע למלחמות ישראל שהוטמעו בנו בתקופת הקמת המדינה היו בדרך כלל פרי יוזמת השלטון שידע היטב כיצד להפיץ אותן.

האם נעשה ניסיון ליצור גרסאות נגדיות לגרסה הרשמית? בוודאי שהממסד לא עסק בכך ולא היו לו משאבים או אינטרסים לעסוק בזה. ובאשר לעולים עצמם – באותה עת העולים החדשים היו בחזקת "זרים". החברה המקומית לא קלטה אותם במובן החברתי של המילה. רבים מהם לא שלטו בשפה וכל ניסיון שלהם להשמיע את קולם נכשל מראש. להם בוודאי היה קשה יותר להפיץ את גרסתם ולשכנע את אלו שכבר קנו את הגרסה הרשמית, שדבריהם ראויים לפחות להישמע בפומבי.

דור תש"ח מרכז כובד, בימת "מערכות" לעיונים צבאיים, 1991.

דור תש"ח
מרכז כובד, בימת "מערכות" לעיונים צבאיים, 1991.

ידוע לנו שבשנים 1947-1940 הגיעו לארץ אלפי עולים והיקף גיוסם לשירות צבאי בשנים אלו עמד על 23,800 גברים ונשים. ב-1948 גויסו עוד 21,755 עולים חדשים, בדומה לקבוצת הצברים (22,100) (עמ' 76). כלומר, מדובר בקבוצות דומות בגודלן. עוד עולה מהספר, שאותם עולים חדשים, פליטי מלחמת העולם שהגיעו לארץ בשנים 1947-1940, שילמו מחיר דמים גבוה בדיוק כמו הצברים, הם היו מגוייסים במשך כל המלחמה סיון קובע נחרצות: "העלייה העמידה אפוא לרשות המערך הלוחם מאז פרוץ מלחמת-העולם ועד ערב מלחמת העצמאות כ-15 אלף גברים, שהיו בתש"ח בני 25-18." (ע' 81). אלו עמדו לרשות מוסדות היישוב במשך כל תקופת המלחמה.

אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו.

ספרו של סיון רחב יריעה במובן של הסוגיות שנבדקו בו והשאלות שקיבלו מענה. יתרה מכך, תובנותיו של סיון רלבנטיות מאוד לשאלות המעסיקות אותנו כחברה מאז שלהי המאה הקודמת: האם הקשה שבמלחמות ישראל קטלה "דור אבוד" של מנהיגים פוטנציאליים ושל בחורים יצירתיים במיוחד והאם חיי התרבות והפוליטיקה של ישראל היו יכולים להיות עשירים ופוריים יותר אלמלא כן?

גם בשאלה רלוונטית זאת עוסק ספרו של סיון. לדבריו מדובר באחד המיתוסים החשובים של מלחמת העצמאות – "מלחמה שבה נקטלו האליטות העתידיות של היישוב העברי, במדע, בחיי הרוח בכלל, במדיניות, בפיקוד הצבאי וכדומה". לטענתו, שחיקת האליטות אינה מיתוס משולל כל יסוד ויש בה יותר מגרעין של אמת ביחס למאגר הפיקודי-הנהגתי של הדור הצעיר ביישוב. סיון מסתפק בקביעה זאת ומוסיף שהשלכותיה מצומצמות יותר ואף קשות יותר לאומדן, באשר לאליטה ההשכלתית-יצירתית. המסקנה: הנזק החברתי הכולל שנגרם עם מותם הוא תעלומה, ויישאר בגדר תעלומה".

נזכור את 23,169 חללי מערכות ישראל שנפלו מאז 1860 candle

לזכרם

בארון הספרים שבביתנו מונח ספר שנכתב על ידי ניצול שואה, אשר להמן, בן דודו של אבי. כותרת הספר, Faith at the brink – "אמונה על הסף" – מדברת בעד עצמה.

********

בהקדמה לספר מפרט אשר להמן את הגורמים שחברו יחד והביאו אותו לכתיבת הספר. את הגורם המשמעותי ביותר – מורשת לדורות הבאים – אצטט כלשונו:

"חשוב לי שילדיי ידעו שכל אדם חייב להיות אסיר תודה על כך שהוא חיי בחברה חופשית שבה אין הוא נתון לחששות ודאגות יתר לגבי יום המחרת. קריאת הספר תחשוף את הקוראים לתיאורים על קשיי חיים אמיתיים ובכך יספק להם הספר כלי העשוי לסייע להם להציב כל בעיה בחייהם בפרספקטיבה הנכונה, כולל 'בעיות' יום-יומיות שהם עצמם יצרו."

המקור:

It is important for my children to know how thankful a person should be to live in a free society where we don't have to be overly concerned with what the next day will bring. Knowing the extent of real hardship is an important tool in putting our often self-made daily problems into perspective." p.XII

על המחבר:

אשר להמן הוא דור רביעי לסופר ולרב ד"ר מאיר להמן. אשר להמן נולד בהולנד ב-1933. בהיותו בן תשע, הוא גורש מביתו ונשלח יחד משפחתו לווסטרבורק – מחנה המעבר המשטרתי שהקימו הנאצים בהולנד. כעבוד שנתיים, ביולי 1943, השתחררה המשפחה מווסטרבורק ושבה לאמשטרדם. כעבור חודשים ספורים, בנובמבר 1943 בחצות הלילה, הגיע לביתם קצין גסטפו מלווה בקצין ביטחון הולנדי. נאמר להם לקום מהמיטות, להתלבש ולהתלוות אליהם בחוץ. כל בני המשפחה נשלחו למחנה הריכוז הנאצי ברגן-בלזן שבגרמניה. הוריו – מקס (מאיר) וחנה להמן – לא שרדו את השואה, וכך גם דודתו, אחותו של מקס – אֶמי סוטין (לבית להמן), שגורשה עוד ב-1940 ממיינץ שבגרמניה למחנה הריכוז הנאצי טרזיינשטט שבצ'כיה, ולא שבה משם.

ב-1945 עם תום המלחמה והשחרור ממחנות הריכוז, אשר להמן ואחיותיו נשלחו לאנגליה, שם קיבלו אותם בני משפחת הדודה, רזי להמן. ב-1947 אשר להמן עשה את דרכו לניו יורק, שם קיבלו אותו הדודים מיכאל ואליס לוי שטיפלו בו וגידלו אותו עד בגרותו.

על הספר

Lehmann, Osher M. (1996). Faith at the Brink. Brooklyn, NY: Lehmann Books. (Distributed by The Judaica Press Inc. Distributed in Europe by L. Lehmann, Hebrew Booksellers, Gateshead England
faith at the brink

על גבי הכריכה הקדמית של הספר מוצג ציור המבוסס על המעמד שנחקק בזיכרונו של ילד בן 11 . הציור מנציח את הרגע שבו הגיע קצין הגסטפו לבית משפחת להמן באמשטרדם וציווה עליהם לעזוב את ביתם. בדרכם החוצה, אשר להמן ואביו השתהו ליד ארון הספרים הגדול של המשפחה. אשר נטל מהמדף את הסידור – מהדורה שהודפסה בהולנד ב-1907 בבית ההוצאה לאור רודלהיים. חשוב היה לו לצאת מהבית כשהסידור באמתחתו. בהמשך, הייתה התייעצות בין האב ובנו איזה ספרים נוספים לקחת לדרך. אביו הציע לקחת את ההגדה לפסח – ההגדה המוארת בפירושים רבים על ידי הסבא-רבא של אשר להמן – הרב ד"ר מאיר להמן.

אשר להמן יצא מהבית עם שני הספרים ולא נטש אותם במשך כל השנים. הם שמורים עימו עד היום. הוא קרא בהגדה במחנה ברגן-בלזן ומאז השחרור הוא משתמש בה בכל ליל סדר. בכל פעם מחדש, כשהוא פותח את ההגדה והסידור מבית אבא, צץ בדמיונו המעמד הגורלי טרם עזיבת הבית באמשטרדם כשהוא ואביו ניצבו אובדי עצות ליד ארון הספרים בקומה השנייה שבביתם והתכוננו לאבד את ארון הספרים היקר להם כל כך.

ספרו של אשר להמן הוא אוטוביוגרפיה שנכתבה מתוך הזיכרון של ילד בן 11 שנשלח מביתו על ידי הנאצים ונכלא במחנה מעצר. למזלו, נותרו ברשותו מסמכים של המשפחה כגון, תעודות רשמיות, תצלומים וכרטיסי נסיעה. אלו מסייעים לקורא לעקוב אחר התיאורים והנושאים רבים הנכללים באוטוביוגרפיה כסיפור אותנטי. המחבר מציג לפנינו פרטים המתפרשים על פני יריעה רחבה משני צידי האוקיינוס, ובהן המדינות הולנד, גרמניה, אנגליה, אמריקה ואפילו רוסיה. אשר להמן מפליג לאחור בהיסטוריה המשפחתית עד למאה ה-18 ובוחן השלכות של מגמות ואירועים היסטוריים על חיי המשפחה וחיי היהודים בעידן הנוכחי.

יש לציין שהספר משקף זווית ראיה יהודית של אדם מאמין ומספק לקורא תובנות ייחודיות לגבי אירועים היסטוריים רבים מהעת האחרונה. אשר להמן מצביע בספרו על התפנית החדה שעשתה הפוליטיקה הגרמנית החל משנות ה-1880 כשהגרמנים-פרוסים עודדו את היהודים לשרת בצבאו של הקיסר, וכלה בפוליטיקה של שנת 1919 שגרמה למפח נפש אדיר בקרב יהדות אירופה. זהו כתב אישום חמור נגד העם הגרמני שלא עמד במחויבויותיו המשפטיות אחרי מלחמת העולם ה-I.

הפוסט נכתב לזכר ששה מיליוני היהודים שנספו בשואה.

לקריאה נוספת: פוסט שפרסמתי באותו נושא, חד גדיא: לזכר קרבנות השואה

 

והיא – מי היא?

יש האומרים "והיא [שעמדה]", זאת זכות אבות ויש האומרים כי זאת ברית אבות, כי ברית אבות מעולם לא תמה.

***********************

פירושים רבים ניתנו ל- "והיא שעמדה לאבותינו ולנו…" – החילונים שבינינו שרים בליל הסדר את הקטע הזה וממשיכים הלאה. מסתבר שבמגזר הדתי הקטע הזה נחשב כאחד הקטעים המרגשים ביותר בהגדה של פסח.

הפירושים הרבים מתייחסים לשאלה המרכזית – "מי" עמדה לאבותינו ולנו? יש האומרים "והיא", זאת זכות אבות ויש האומרים כי זאת ברית אבות, כי ברית אבות מעולם לא תמה. להלן סיפור מרתק ופירוש מעניין לאותה שאלה.

הסיפור – מלבד הנוסטלגיה הקשורה במשפחתנו לפירוש מאיר נתיב שנכתב על ידי אבי אבותיי הרב מאיר להמן לפני מאה שנה, כמשפחה חילונית אנו נוטים להתייחס אל ליל הסדר כאירוע בעל גוון של חג - שולחן הפסח, הברכות, הקושיות, שירים ומאכלים.

רק לעתים רחוקות מוצאים אנו רלוונטיות לכאן ועכשיו בדברים המובאים בהגדה או עניין מיוחד אחר בהגדה כאשר מישהו מביא לשולחן הגדה עם איורים מיוחדים בנוסח מודרני או עתיק. לכן חשוב לי לציין שהרשימה הזאת על "והיא שעמדה" לא הייתה נכתבת אלמלא הפנה אותי ידיד המשפחה ואדם יקר, צבי כהאן מכפר פינס, לפירוש "מאיר נתיב" שחיבר הרב מאיר להמן להגדה של פסח, ולפסוק "והיא שעמדה לאבותינו ולנו".

הסיפור שבתוך הסיפור: את צבי הכרתי ממש לאחרונה, בעקבות רשימה שפרסמתי לקראת פסח שנה שעברה ובעקבות רשימה נוספת שפרסמתי לאחר מות דודתי, חנה קרסיק ז"ל, שאותה הכיר בילדותו. מסתבר שהיה קשר בין משפחתי שבמיינץ לבין משפחתו בתחילת המאה ה-20, אבל זהו סיפור בפני עצמו. אשאיר אותו לפעם אחרת.

בכל מקרה, לא אצא ידיי חובתי בלי לציין שצבי הכיר את אבותיי במיינץ (מגנצא) שבגרמניה טרם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, וחווה על בשרו את הימים האחרונים של קהילת מיינץ ואת "ליל הבדולח". לזכותו של צבי ייאמר שהוא טרח לכתוב ולפרסם מאמר חשוב המתעד את ימיה האחרונים של קהילת מיינץ לפני שנכחדה: העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא (הערה: ניתן להגיע אל המאמר דרך הקישור).

לענייננו – צבי הוא אספן בלתי נלאה של הגדות של פסח. ברשותו כמאתיים וחמישים הגדות לפסח ועוד ידו נטוייה. צבי הוא לא רק אספן. הוא גם יורד לשורש ולמהות הכתוב בהגדה ובשמחה חולק את ידיעותיו עם מי שמעוניין בהן. שמחתי כשצבי קרא את הרשימה שלי על ערך החרות – חרות מוסרית – וסיפר לי שגם הוא עלעל בזמן האחרון בפירוש מאיר נתיב. בתוך כך – מצא לנכון להפנות אותי ללב העניין – הפסקה שמתחילה במילים "והיא שעמדה", שבאה מיד אחרי הסיפור על ההבטחה שקיבל אברהם מהאלוהים.

"והיא" – לפי פירוש מאיר נתיב :

"ו" – כנגד ששה סדרי משנה: תורה שבעל פה

"ה" – חמישה חומשי תורה שבכתב

"י" – עשרת הדברות, הכוללים את יסודותיהם המוסריים של חיינו.

"א" – הקב"ה.

אומר בעל הפירוש כך – כאשר נקיים את האמור בתורה שבכתב, על פי הנמסר לנו בתורה שבע"פ, כאשר עשרת הדברות ינחו אותנו בכל מעשינו, ונדבק בה' – אז לא יוכלו כל שונאינו להרע לנו, כי "ה' מצילנו מידם".

לחנים – חיפוש ברשת העלה ביצועים רבים ושונים ל"והיא שעמדה", מתוכם בחרתי לשבץ כאן שניים: הביצוע הראשון הוא של יונתן רזאל והשני הוא ביצוע של שלושה מתמודדים ל"כוכב נולד".

אני מאחלת לכל קוראיי חג פסח שמח וסדר פסח כהלכתו

 

חירות מוסרית

יש בהגדה של פסח מוקד ערכי חשוב * עדיין לא מאוחר מדי להסביר לעצמנו ולאחרים את המושג חרות ולקשור אותו להווי הפרטי והציבורי של כאן ועכשיו

*********************

"שבכל דור ודור…"

רבים נוטים להציג את הפסוק "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" כחזות הכל של ההגדה של פסח, ואת המסר שבו כמתייחס לגורלנו כ"עם נרדף" המועד להשמדה. ואולם, יש בהגדה של פסח מוקד ערכי חשוב נוסף: חרות. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים - מעבדות לחרות. האם אנו מבינים את ערך החרות לאשורו?

******************

כידוע, ההגדה של פסח היא מקבץ אדיר של סמלים בעלי מסר חברתי. אחד ממוקדי ההגדה של פסח – ארבע הקושיות – מזכיר לכולנו את היותנו בני חורין. וכאשר אנו שרים את "עבדים היינו… ועתה בני חורין…" כדאי לא להחמיץ את ההזדמנות להתייחס לרעיון המרכזי הגלום ב"יציאת מצרים" –חציית הים כסמל למעבר חד משעבוד לחרות. עדיין לא מאוחר מדי להסביר לעצמנו ולאחרים את המושג חרות ולקשור אותו להווי הפרטי והציבורי של כאן ועכשיו.בכל דור ודור

חרות במובן הרוחני ובמובן היומיומי של כאן ועכשיו היא נכס שיכול להיות שייך לכל אחת ואחד מאיתנו. הנוסחה להשגת חרות, כרוכה בין היתר במודעות לשעבודים הרבים שהם מנת חלקה של אוכלוסיית העולם במאה ה-21 המתפארת בשפע וקידמה: שעבוד גשמי; שעבוד לכסף, לכוח ולשררה; שעבוד לגחמות פוליטיות ותכתיבים חברתיים… גם קריאה מושכלת של ההגדה עשויה להבהיר מהי חרות.

ערב פסח תשע"ד (2014) עלעלתי בפירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח, בחיפוש אחר הערך "חרות" שהוא לב ליבו של סיפור יציאת מצרים.

פירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח הוא פרי עטו של הרב ד"ר מאיר להמן – רב הקהילה היהודית האורתודוכסית במיינץ שבגרמניה – במחצית השנייה של המאה ה-19. למזלנו ההגדה עם פירוש מאיר נתיב תורגמו מגרמנית לעברית אי-שם בשנות ה-60. זהו ספר נדיר, שזכה כבר למספר רב של מהדורות בכמה שפות ונמכר באלפי עותקים – והוא מפגיש כמה קטבים בעולם-הרוח היהודי יחדיו.

חרות גשמית  לפי ארבע הקושיות

פירוש "מאיר נתיב" ל"ארבע הקושיות" מביא את דבריו של רבינו דון יצחק אברבנאל ומפרשים אחרים הדנים בשאלה, "מדוע מציין בעל ההגדה דווקא את ארבעת השינויים הללו: מצה, מרור, טיבול והסיבה; הן ישנם עוד דברים שבהם נבדל ליל הסדר מיתר הלילות:

אכילת קרבן פסח, חיוב בארבע כוסות, ונטילת ידיים שתי פעמים?"מה נשתנה

אברבנאל מסביר, "יש לנו בלילה הזה שני דברים המורים על העבדות והם המצה והמרור, ושני דברים אחרים שהם מורים על החרות, והם הטיבול וההסיבה …"; רוצה לומר: "בלילה הזה אנו עושים דברים המורים על היותנו בני חורין, בני מלכים, שרים ויועצי ארץ, ונעשה דברים אחרים המורים בהיפך, על היותנו עבדים נכנעים, בזויים ושפלים."

אחר כך בא הפירוט:

כי הנה בכל הלילות אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, והלילה הזה אנו מטבילין בחובה שתי פעמים, או אין אנו נוהגין לטבל קודם הסעודה, והלילה הזה שתי פעמים, וזה מורה על היותנו בני חורין ושרים, ונדיבי עם, כיון שאנו אוכלין המאכל עם תיקוני הטיבולים, כי זהו דרך השרים האוכלים מעדנים.

ומצד אחר יראה ההיפך, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, כל אדם כפי רצונו מבלי חיוב, והלילה הזה כולו מצב בחיוב, וזה בלי ספק מורה על העבדות, שהמצה היא לחם עוני ומאכל העבדים העמלים, ובזה הדרך עצמו אנו אוכלים בכל הלילות שאר ירקות בתבשיל מרוקח ובפת, והלילה הזה כלו מרור, ר"ל מרור כמו שהוא, חי, לא מבושל ובלי פת, וזה גם כן סימן עבדות ועניות. עוד נעשה בהיפך זה, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבים ובין מסובים, והלילה הזה כולנו מסובין, וזה מורה על היותנו בני חורין, כיון שאנחנו כקטן כגדול אוכלים בהסיבה, בכבוד גדול.

אבל פירוש מאיר נתיב לארבע הקושיות מדגיש כי פרט לחרות מן השעבוד הגשמי, זקוק האדם לסוגי חרות נוספים: החרות הרוחנית והחרות המוסרית.

חרות רוחנית 

האדם הכבול בכבלי הבורות אינו בן חורין, לו גם ישב על כסא מלכים. גם האדם הכבול בכבלי רצונותיו אינו בן חורין, לו אף ישלוט על ארצות ועמים. אפילו מטען גדול של חכמה, עדיין אינו מעניק לאדם חרות רוחנית.

רק היודע להשיב על שאלות היסוד של החיים: מה אנו? לשם מה נוצרנו? מהי תכלית חיינו ומעשינו? למה צריכים אנו לשאוף? מהי תכליתנו הסופית? – הוא הזוכה לחרות רוחנית.

חירות מוסרית

פירוש מאיר נתיב שופך אור גם על ערך החרות המוסרית. וכך הוא אומר:

אולם, אל החרות הגשמית והרוחנית, צריכה להילוות החרות המוסרית: 'מאס ברע ובחר בטוב' (ישעיהו, ז, ט"ו-ט"ז)." ספציפית: לפי הפסוק מתוך ההגדה: 'וירעו אותנו המצרים', המצרים בדו עלינו עלילות שקר, על מנת להציג אותנו כרעים, ולהוציא עלינו שם רע של בוגדים ואויבי הארץ. אבל נצטווינו בתורה: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' (דברים, כג, ח). צווי זה לא נאמר בזמן בואם של בני ישראל למצרים, כאשר נהנו מהכנסת האורחים המצרית. הוא נאמר לאחר יציאתנו ממצרים, לאחר שכבר הוכיח העם המצרי את מלוא אכזריותו ושפלותו!

סיכומו של דבר – אין די בכך שנקרא את הקושיות ופסוקים רלבנטיים לערך החרות מתוך ההגדה ונסתפק בכך. הקריאה בהגדה באופן המבליט את ערך החרות תוביל לא רק לתובנה שחרותנו הנה במישור הגשמי והרוחני. אדרבא, עלינו לבדוק את עצמנו ומעשינו. אם אנו נוהגים מדי פעם לחרוג מד' אמותינו ושואלים אנו את עצמנו מה עשינו למען ה"אחר", ומעידים אנו על עצמנו שלא תעבנו "את המצרי" – קרי, לא התנכלנו למיעוטים, לפליטים ולגרים – זכינו לעלות על דרך המלך לחרות מוסרית.

ניצוד

יש דמיון רב בין המסר הטמון בסרט "ניצוד" לבין פרשת סילבן שלום.

בסרט הדני, "ניצוד", ילדה קטנה בשם קלרה בוחרת בשקר אקראי המציג את לוקאס, העובד כעוזר בגן הילדים שלה, כמי שחשף את איבר מינו בפניה. הדברים מתגלגלים במהירות עד לסילוקו, הכפשתו, מעצרו, חקירתו ונידויו החברתי של לוקאס.

*******************

אומרים שהמהירות היא מהשטן. אך מאוחר מדי, לוקאס נפגע קשות על לא עוול בכפו. "ניצוד" בוחן איך החלטות נמהרות, הנשענות על הנחות יסוד מקובלות המשמשות בסיס לקבלת החלטות, פוגעות באנשים תמימים. הגננת הראשית בסרט "ניצוד" שומעת סיפור מפיה של ילדה המוכרת לה היטב כילדה השוגה בדמיונות, אך הגננת שבוייה בהנחה ש"ילדים אינם משקרים" ובלי לשקול את הסיפור ברצינות הראוייה היא מפנה אצבע מאשימה כלפי לוקאס. כך נבנית סביבו "פרשייה".

הסרט רוצה לא רק לתאר מעשה בילדה בגן ילדים ובעוזר לגננת וכו'. הוא הציב לעצמו מטרה לטפל בקבלת החלטות המבוססת על הנחות שגויות מלכתחילה, כמו "ילדים אינם משקרים", שאותן אנו נוטים לאמץ כעובדה מבוססת. הסיפור של לוקאס מאשש את מה שכולנו יודעים אך לא כל-כך קל לנו ליישם: הסקת מסקנות חייבת קודם כל לעבור ביקורת. אחרת מישהו עלול להיפגע על לא עוול בכפו.

פרשת סילבן שלום

גם הפצה ברבים של פרשת סילבן שלום עשויה להתברר כמהלך נמהר ופזיז של הממסד, לרבות המשטרה והתקשורת, שבמקום לגייס את עשתונותיהם ולהטיל איפול על הפרשה על בסיס התיישנות לקו בעיוורון ונתפסו במלכודת ההנחות המקובלות.

פרשת סילבן שלום, שעליה דווח לציבור על ידי התקשורת מאז אתמול בבוקר, מבוססת על תלונה והנחה מקובלת שתלונות על "הטרדה מינית" חייבות בפרסום ראשוני כיוון שקיים חשד שמדובר במעשה פלילי, בר עונשין. אילו הייתה המשטרה מפעילה שיקול דעת ולוקחת בחשבון את תקופת ההתיישנות שחלה במקרה הנוכחי, הסיפור לא היה יוצא החוצה עד היום. לא עברו 24 שעות מאז הפרסום במדיה ופניו של סילבן שלום הושחרו, לאור הטענה שיש כאן לכאורה מעשה פלילי. ההעדפה לקדם את הסוגיה במדיה מדיפה ריח מסריח.

יממה לאחר הפרסום במדיה – שבמהלכה סילבן שלום הוקע בבית הדין של התקשורת – מתחילים לעשות חושבים. התקשורת מתחילה לשאול עצמה מדוע בעצם חוקרי המשטרה לא עצרו את הגלגל אחרי שנודע להם שמדובר בתלונה שחלה עליה התיישנות?

אם לא די בכך, במהדורות החדשות האחרונות שומעים לפתע נימה של ספקנות. קצת באיחור, הייתי אומרת.

כתבים לענייני פלילים, כגון משה נוסבאום, שנשאלים מדוע בכלל דיווחו לציבור על התלונה נגד השר ה"בכיר" (תוך פרסום שמו) אם ברור מלכתחילה שחלה עליה התיישנות, מתקשים להשיב: חלקם סבורים כי ייתכן שהמתלוננת עדיין לא גילתה את כל הקלפים … אולי יתברר עוד שסילבן שלום התקשר אליה במהלך השנים מאז האירוע ולא הרפה ואז – מדובר בהטרדה מינית מתמשכת וההתיישנות אינה תופסת; חלקם טוענים שהמתלוננת עוד עשויה להיזכר במקרים נוספים, דומים למקרה שלה, ואז ברור שהשר סילבן שלום חייב לתת את הדין וזכות הציבור לדעת.

הגברת הראשונה

לקראת בחירת הנשיא העשירי של מדינת ישראל, תהליך המתחיל ב-27 באפריל ומסתיים ב-27 ביוני 2014, להלן עניין שראוי לתת עליו את הדעת: מי תהיה רעיית הנשיא? מהן הציפיות שלכם מרעיית נשיא המדינה?

**********

זוכרים את אופירה נבון, אשת הנשיא יצחק נבון? או את רחל ינאית בן צבי, רעיית הנשיא יצחק בן צבי? וראומה וייצמן, רעיית הנשיא עזר וייצמן? (רשימה לא-ממצה) כולן תרמו מזמנן ומרצן בספירה הציבורית. ומה לגבי רעיותיהן של ראשי ממשלה? מהן ציפיות הציבור מרעיות מנהיגינו ברשות המבצעת?

בהשוואה לארה"ב ומדינות דמוקרטיות מערביות, אף מנגנון רשמי-מדעי לא התמסד אצלנו להערכה שיטתית ותקופתית של פועלם של המנהיגים ו/או של נשותיהן, ותרומתם הציבורית. החסר בולט בהיעדרו. בעוד חודשיים לערך יחל תהליך בחירת הנשיא העשירי.

האם שאלתם עצמכם מי תהיה רעיית הנשיא ומהן ציפיותיכם לגביה?

לאורך השנים היו נהוגים אצלנו סקרי דעת קהל והתקשורת תרמה ותורמת לא מעט לשרטוט תדמיתם והערכת פועלם של מנהיגינו, אבל לא היה ואין בנמצא מכון שייקח על עצמו או יוזמן לקחת על עצמו עריכת סקר מדעי ממוסד המתבצע אחת למספר שנים, שידרג את המנהיגים לפי קריטריונים משמעותיים-מדעיים (חברתי-פוליטי-מדיני) וסקר נוסף, שידרג את תרומתן הציבורית של נשות המנהיגים (נשיא או ראש ממשלה).

חוק יסוד: נשיא המדינה אינו מסדיר את תפקידה ומעמדה של רעיית נשיא מדינת ישראל. כנ"ל לגבי רעיית ראש הממשלה. זאת בדומה לתפקידיה ומעמדה הרשמי של רעיית נשיא ארה"ב, הקרוייה מאז אמצע המאה ה-19 בשם "הגברת הראשונה". אלא מה? בארה"ב קיים מכון אוניברסיטאי העורך סקרים מדעיים לצרכים אלו מאז 1982. להלן הממצאים של הסקר האחרון המתפרסמים (16.2) בתקשורת ברחבי העולם.

תמצית הממצאים של סקר מדעי המדרג את "הגברת הראשונה", שנערך בארה"ב

תדמיתה ותפקודה הציבורי של "הגברת הראשונה" של ארה"ב, תוך דגש על התחומים בהם היא מצטיינת, משמשים מזה שלושים ושתיים שנה בסיס לסקרי דעת קהל. הנשיא האמריקני הוא ראש הרשות המבצעת, מקבילו של ראש הממשלה הישראלי. בשונה מישראל, בבית הלבן התמסדה מסורת לערוך סקר מדעי שתכליתו דירוג הנשיאים ורעיותיהם על פי קטגוריות משמעותיות, בעיקר במישור המדיני-ציבורי-חברתי.

בפעם החמישית מאז 1982 פורסמו (16.2) ממצאי הסקר המדעי, ולפיו אלינור רוזוולט שומרת [עדיין] על מקום ראשון בתפקודה כ"גברת ראשונה". השאלונים הופנו ל-242 היסטוריונים ואנשי אקדמיה אמריקאים, וממצאי הסקר פורסמו בכלי התקשורת בארה"ב ובעולם.

פרנקלין רוזוולט (FDR), הנשיא ה-32 של ארה"ב, הוא היחיד מבין נשיאי ארה"ב שכיהן במשרת נשיא המדינה ארבע פעמים ברציפות  (1945-1933), מצב שגרר בעקבותיו את התיקון ה-22 לחוקת ארה"ב.

בעקבות כהונתו המתמשכת גם "הגברת הראשונה" – אלינור רוזוולט – שימשה פרק זמן ממשוך ביותר בתפקיד אשת הנשיא, על כל הכרוך בכך.

elinor roosevelt"הניחו את התמונה של אלינור רוזוולט לצד תמונה של כל גברת ראשונה מכהנת. היא לא רק מדורגת גבוה יותר מכל אחת מהן במרבית הקטגוריות, אלא נתפסת על ידי נשים במאה ה-20 וה-21 כמספר אחת בקידום זכויות נשים, היא נואמת דגולה וחריפה, נכס פוליטי ממדרגה ראשונה שהמשיכה לתרום משמעותית למדינה גם לאחר סיום הכהונה והותירה אחריה מורשת מפוארת שנוהגים לפיה עד היום", טוען חוקר בכיר במכון המחקר המבצע את הסקר. בנוסף – שילוב ממצאי הסקר עם ממצאי סקר על הנשיא האמריקני המוצלח ביותר (2008) מציב את הזוג אלינור ופרנקלין רוזוולד בקצה העליון של רשימת "הזוגות הנשיאותיים המובילים" בארה"ב.

פרטים וממצאים נוספים

הסקר המתפרסם היום (16.2) נערך ב-2013 בחודשים אוקטובר-נובמבר באמצעות ראיונות בדוא"ל ובאתרי אינטרנט. 242 המשתתפים התבקשו לדרג את "הגברת הראשונה" על סקלה של 5-1 (5 – הציון הגבוה ביותר), על סמך עשר קטגוריות נפרדות:

 רקע (Background); הערך שלה למדינה (Value to the country); תפקודה כסוכנת של הבית הלבן (Being the White House Steward); אומץ ליבה (Courage); הישגיה (Accomplishments); היושרה והחוסן הפנימי שלה (Integrity); כושר המנהיגות שלה (Leadership); התנהלותה כאישה פרטית (Being her own woman); דימויה הציבורי (Public image); הערך שלה עבור הנשיא (Value to the President).

הממצאים מראים שאביגייל אדאמס – רעיית הנשיא ג'ון אדאמס – וג'קי קנדי – רעיית הנשיא ג'ון קנדי, תופסות את המקום השני והשלישי, בהתאמה. זו הפעם הראשונה שמישל אובאמה נכללת בסקר המדרג את ה"גברת הראשונה" של ארה"ב והיא מדורגת על פיו במקום החמישי, ואילו הילרי קלינטון תופסת את המקום השישי, אחרי מישל אובאמה. עוד בעשירייה הראשונה נמצאות ליידי בירד ג'ונסון, בטי פורד, מרתה וושינגטון ורוזלין קרטר.

מעקב אחר מעמדה של הילרי קלינטון לאורך השנים, על פי ממצאי הסקרים, מראה שרק בשנת 1993 היא הגיעה למקום שני ואילו בשנים 1982, 2003, 2008 ו-2014, אביגייל אדאמס תפסה את המקום השני.

בנוסף הילרי קלינטון ירדה למקום החמישי בסקר של שנת 2003 ושוב עלתה בסולם ההערכה כשתפסה את המקום הרביעי על פי הסקר של 2008 ומשם צנחה למקום השישי בסקר האחרון שנערך ב-2014. לעומתה, ג'קלין קנדי קיבלה מקום שלישי בשני הסקרים האחרונים – 2008 2014.

האם הגברת הראשונה אמורה לקבל תמורה כספית?

באופן טבעי, מעלותיה ותרומתה הציבורית של "הגברת הראשונה" מעוררות שאלה בדבר תשלום שכר או תמורה כספית כלשהי על פועלה והשקעתה. המשתתפים התבקשו לנקוט עמדה (כן/לא) בסוגיה.

התשובות מפתיעות: שלושה רבעים מבין המשתתפים הביעו עמדה נחרצת נגד תשלום או תמורה כספית כלשהי לגברת הראשונה ואילו רבע מהם סברו שיש להעניק פיצוי כספי לגברת הראשונה הממלאת תפקיד כה מרכזי ומשמעותי במהלך כהונתו של הנשיא. עם זאת הם ציינו שבדרך כלל המדינה נהנית מתפקודן של נשות הנשיא אבל ישנם מקרים שהן גורמות נזק. השאלה תיכלל בסקר הבא שייערך לקראת סוף העשור הנוכחי. לעניות דעתי, למרות שהגברת הראשונה אינה בחזקת "נבחרת העם", ולמרות שתפקודה במישור הציבורי השתרש כמורשת מאז ימיה הקדומים של ארה"ב ולא נקבע כתפקיד רשמי, ראוי לבחון את שאלת התמורה הכספית ולבדוק את האפשרות למסד זאת.

לסיכום, בהשוואה לארה"ב ומדינות דמוקרטיות מערביות, אף מנגנון רשמי-מדעי לא התמסד אצלנו להערכה שיטתית ותקופתית של פועלם של המנהיגים ו/או של רעיותיהן, ותרומתם הציבורית. החסר בולט בהיעדרו. בעוד חודשיים לערך יחל תהליך בחירת הנשיא העשירי של מדינת ישראל. האם שאלתם עצמכם מי תהיה רעיית הנשיא ומהן ציפיותיכם לגביה?

************************

הערה לגבי המכון שערך סקרים אלו –  (Sienna College Research Institute (SRI - המכון מיסד עריכת סקרים על תפקודם של נשיאי ארה"ב, מאז 1982, בתקופת כהונתו של הנשיא רונלד רייגן. עורכי הסקר יצרו עשר קטגוריות שעליהן מתבסס הסקר, כשלפניהם סקרים דומים במדינות אחרות בעולם המערבי. לסקרים הנערכים על תפקודה של הגברת הראשונה – אף הם מאז 1982 – אין אח ורע בעולם המערבי. המכון יצר קריטריונים יש מאין.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 71 שכבר עוקבים אחריו