תואר ראשון – מיותר לדוקטורנטים או לא?

 הדיון בעניין נחיצותו או אי נחיצותו של תואר ראשון, למי שממשיך לתואר שני ושלישי עם מחקר המקנה דוקטורט חייב קודם כל להתייחס לזמן שדרוש לאדם כדי להיות בַּשֶל לתואר שלישי ולַמטרה שלשמה מתבקש התואר השלישי. אין דומה מי שחותר להתהדר בתואר שלישי למי שחותר להשתלב בעולם המחקר

                                                                    ***********

הדיון העיתונאי בנושא מסלול הלימודים לתואר שני ושלישי ללא דרישה מוקדמת לתואר ראשון פסח על השאלה, מה מכשיר את הסטודנט במסלול כזה ללימודי תואר שני ושלישי? מדוע צעירים שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי, ואולי אף את הטיול הנכסף שלאחריו, אינם כשירים למסלול זה? האם מבוגרים יותר, בעלי משפחות ומי שכבר התמסדו במקומות עבודה קרייריסטיים כשירים יותר למסלול ללא תואר ראשון? מסלול שבסופו יהיה עליהם לערוך מחקר מדעי, להשתמש בכלים כמו ניתוח סטטיסטי ולהסתמך על מחקרים קודמים בתחום הנחקר.

ההבדל בין אקדמיה לבין מוסד המקנה מקצוע

מי שממשיך לתואר שלישי, דהיינו, מי שמקבל על עצמו לחקור באופן רציני תופעה או דבר מה הטעון בדיקה מעמיקה בתחום כלשהו, חייב להתחיל בנקודת המוצא.. האלף-בית של המחקר האקדמי אומר שהמבנה המדעי מושתת על יסודות ואלו מקנים לבניין את חוזקו. האלף-בית הוא לפיכך להכיר היטב את המסגרת, הכללים, החומרים מהם עשויים מחקרים מדעיים, השיטות לערוך מחקר. זוהי אקדמיה. וזה ההבדל ביו האקדמיה (מוסד לימודי המקנה הסמכה של מהנדס, או תואר ראשון, ואחר כך תואר שני ושלישי) לבין מוסד המקנה מקצוע. באקדמיה אין מדובר בלימודים מקצועיים מעשיים. מדובר במחקר.

לפיכך, צעירים ומבוגרים גם יחד נזקקים לתואר ראשון בכדי להמשיך לתארים מתקדמים המיועדים בעצם לאפשר לסטודנט לערוך מחקר מדעי לפי הכללים והתכתיבים של התחום בו נעשה המחקר.

תואר שלישי – המחקר האקדמי הוא המטרה הראשונה במעלה

לצעירים מבין הסטודנטים באוניברסיטה יש עדיין "חלב על השפתיים" כשהם בתחילת דרכם לקראת התואר. הם מגיעים לאוניברסיטה במקרה הטוב עם יכולות לחשוב ולפתח רעיונות הקשורים למקצועות שלמדו בתיכון, ובמקרה הגרוע, הם חסרי כלים לחשיבה עצמאית, לא כל שכן עריכת מחקר מדעי.

למבוגרים, דהיינו, אלו שנושאים בעול פרנסת משפחה, או בעול הפרנסה של עצמם ובני זוגם, או אלו שפיתחו כבר קריירה, יש יותר ניסיון חיים, תחושת אחריות, יכולת הבנה של דרישות וכושר יישום. ובכל זאת, את "שפת המחקר" הם אינם מבינים, לא כל שכן את משמעות המושג "אקדמיה".

לכולם דרושים כלים ליצירת היסודות שבעזרתם ימשיכו לכיוון התואר השני והשלישי. אומר זאת אחרת: מי שמעוניין להמשיך לתואר מתקדם, שני או שלישי, צריך להסביר לעצמו, לפחות, מדוע. ייתכן שמקום העבודה מעניק תנאי קידום טובים יותר לבעלי תואר שני. ואז כמובן אין צורך בכתיבת תזה לתואר שני. אבל מי שממשיך לתואר שלישי, נחשב כמי שמכריז שהמחקר האקדמי הוא המטרה הראשונה במעלה שבגללה יש בכוונתו להמשיך לתואר הנכסף. יהיה זה מוזר אם מאן דהוא ירצה בתואר שלישי רק כדי שיוכל לנפנף בנייר או בשתי אותיות המוצגות על גבי כרטיס הביקור שלו, לפני שמו המלא.

עצתי לכל סטודנט היא שעליו לתת את הדעת על כך שמה שמקנה התואר הראשון לא יסולא בפז. אפילו אם לא תמשיכו הלאה, לפחות יהיה לכם מושג מה זה מחקר אקדמי ומדוע הוא חשוב כל כך, לא רק באופן מעשי-ישיר אלא כדרך חיים וככלי מצוין לפיתוח אישי.

מסקנה

מסלול לימודים במוסד אקדמי למעוניינים בתואר שלישי, חייב לכלול לימודי תואר ראשון, במלואם, לימודי תואר שני במלואם וכתיבת תזה לתואר שני, ורק אחר כך לימודים לתואר שלישי וכתיבת מחקר ברמה של תואר שלישי. וכל זה כדי לאפשר לסטודנט להשתלב טוב יותר בעולם המחקר. שכן, סטודנטים המעוניינים בתואר שלישי הם מן הסתם מועמדים להמשך קריירה אקדמית. שפירושו, מחקר והוראה. אך בעיקר מחקר. בעלי תואר שלישי שאינם עוסקים במחקר באופן רציף לאחר קבלת תואר שלישי (דוקטורט) הם אקדמאים אך לא אנשי מחקר.

השאלה שצריך היה לשאול בסוגיית המסלול המיוחד באוניברסיטת בר אילן היא, לשם מה להמשיך לתואר שלישי? לשם מה רצו המועמדים למסלול הישיר לתואר שני ושלישי ללמוד במוסד זה? אם המטרה הסופית איננה מחקר אקדמי כקריירה איזה טעם יש לכך? לפיכך, הדיון בעניין נחיצותו או אי נחיצותו של תואר ראשון, למי שממשיך לתואר שני ושלישי עם מחקר המקנה דוקטורט חייב קודם כל להתייחס לזמן שדרוש לאדם כדי להיות בַּשֶל לתואר שלישי ולַמטרה שלשמה מתבקש התואר השלישי. אין דומה מי שחותר להתהדר בתואר שלישי למי שחותר להשתלב בעולם המחקר. נקודה.

[כל האמור לעיל, למרות שנכתב בלשון זכר, חל כמובן במידה שווה הן על נשים והן על גברים].

מוקדש לוולווט אנדרגראונד

מחקר שנערך בעקבות הבלוג שפתחה דבורית שרגל בנושא ביקורת התקשורת בישראל מגלה שהן הבלוגרית והן המגיבים פיתחו במהלך הזמן תפיסות המדמות דמיון, כך שהמניע הבסיסי להמשך ההשתתפות בקבוצה וירטואלית הפועלת בתנאים של אנונימיות הוא תפיסת קיומו של מכנה משותף

איזו התרגשות. דבורית שרגל זכתה בפרס ביקורת התקשורת על שם אברמוביץ לשנת 2012!

כך קבעה ועדת השיפוט של האגודה לזכות הציבור לדעת (29.1.2012).

ב- 31 בדצמבר 2005 הקימה דבורית שרגל בלוג שהלוגו שלו "זווית ראייה מחתרתית" דיבר בעד עצמו: מטרת הבלוג הפרטי שהוקם על ידי דבורית בעילום שם ותוך שימוש בכינוי "ולווט" ונקרא "וולווט אנדרגראונד", הייתה לדון בנושא של ביקורת התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל. וכך נכתב בלוגו של הבלוג: "כל מה שצריך לדעת על המנגנונים שמפעילים את הטלוויזיה, העיתונות ומה שביניהם ורק נדמה לכם שאתם יודעים. עכשיו יש את מי לשאול".

קראתי את הרשימות של דבורית  שעסקו (ועדיין עוסקות) בסקירת יומיומית אינטנסיבית של עיתונות הדפוס, הרשת ולעתים גם בטלוויזיה. אני מכירה היטב את תחילת הדרך של הבלוג. קראתי בו החל מהפוסט הראשון שהופיע בבלוג "וולווט אנדרגראונד" במשך חצי שנה, מדי יום ביומו, ולאחר מכן נכנסתי לבלוג מדי פעם וממשיכה בכך עד עצם היום הזה. דבורית חיה ונושמת את ביקורת התקשורת, ועושה את מלאכתה בנאמנות ובאופן מקצועי. נשיא האגודה לזכות הציבור לדעת, ד"ר מאיר רוזן, יו"ר האגודה, פרופ' אלי פולק, ושאר חברי ועדת השיפוט: ד"ר מור אלטשולר, המשורר ארז ביטון, השגריר לשעבר  זלמן שובל וד"ר דליה זליקוביץ קבעו פה אחד שדבורית תרמה תרומה משמעותית לחקר התקשורת.

המחקר שלי על "וולווט אנדרגראונד"

באתר "מחלקה ראשונה" נכתב כי, ""וולווט אנדרגראונד", יומן רשת (בלוג) לביקורת התקשורת … נכתב בעילום שם במשך חצי שנה (אז חשפה עצמה הכותבת)".

זאת תופעה חברתית המעוררת שאלות כגון, איך זה שבין משתתפים אנונימיים בקבוצה וירטואלית נוצרת דינמיקה ומחויבות הנמשכת לאורך זמן? כדי להשיב על כך, חקרתי את הדינמיקה והטקסטים של הבלוגרית ושל המגיבים. הגדרתי לי למטרה לבחון את הנסיבות המכוננות אצל הפרט מחויבות ארוכת טווח לקבוצה וירטואלית שרוב משתתפיה אנונימיים. בחרתי דווקא בבלוג של דבורית לצורך כך, בעיקר עקב הדינמיקה של הבלוג. הבלוג התעדכן מדי יום בפוסטים חדשים, לעתים גם כמה פעמים ביום. לכל אורכה של תקופת המחקר בת חצי השנה התנהלו סביב הבלוג דיאלוגים ורבי שיח אינטנסיביים וערים ברציפות ובתנאים של אנונימיות כמעט מוחלטת של המגיבים ואנונימיות מוחלטת של הבלוגרית. במשך כל אותה חצי שנה הייתה סימטריה בשמירת האנונימיות של הבלוגרית ושל המגיבים. האנונימיות הייתה בשליטתו של כל אחד משני הצדדים. חשוב לציין כי מאז הקמתו, אוזכר הבלוג במאמרי דעה, בעיתונות המודפסת, בעיתונות המקוונת ובכתבי עת. אזכורו השכיח הן בזירות פרטיות והן באלה הציבוריות האיץ את פרסומו ברבים. בתוך כעשרה ימים מהקמת הבלוג, ובד בבד עם הגידול שחל במספר המבקרים בו, משך הבלוג מספר רב של גולשים, שמקצתם הגיבו ויצרו דיאלוג ורב-שיח במדור התגוביות, בכמות שעלתה על הכמות הממוצעת המתועדת בספרות. הדיון במדור התגוביות נעשה ער ועשיר בדיאלוגים וברבי שיח בין מגיבים אנונימיים לבין ולווט, ובינם לבין עצמם. לפי הדיווחים של ולווט, עלה מספרן של כניסות הגולשים בחודש הראשון לקיומו של הבלוג על 4,000.

המחקר התפרסם בכתב העת "מגמות" (כרך מ"ח) – כתב עת ותיק בתחום מדעי ההתנהגות. גם דבורית שרגל הייתה נרגשת כשהודעתי לה שהתפרסם המחקר והיא הגיבה על כך בפוסט בבלוג שלה.

תפיסות המדמות דימיון בין הבלוגרית לבין המגיבים לבלוג

התובנה העיקרית העולה מהמחקר שלי על "וולווט אנדרגראונד" היא שקבוצה וירטואלית עשויה להתקיים לאורך זמן וחבריה ימשיכו לקיים את הפעילות הרגילה בה, בעודם מזוהים כדמויות אנונימיות, זאת בהתאם לתהליכים המתפתחים ביניהם. המחקר מראה שהן הבלוגרית והן המגיבים פיתחו במהלך הזמן תפיסות המדמות דמיון ביניהם בכמה מישורים. כך שהמניע הבסיסי להמשך ההשתתפות בקבוצה וירטואלית הפועלת בתנאים של אנונימיות הוא תפיסת קיומו של מכנה משותף, המתפתחת בין משתתפי הקבוצה במהלך הזמן.

תודה והערכה מכולנו לדבורית שרגל על מאמציה, מסירותה המלאה למשימה, תרומתה לביקורת התקשורת, יוזמתה המקורית ועמידתה לבלי חת במשימה.

הטקס שבו יימסר לה הפרס על ידי האגודה לזכות הציבור לדעת, ייערך בבית סוקולוב בתל אביב, ב-26  בפברואר. בואו בהמוניכם.

נא לגעת. חוויה מעשירה ומרגשת

אמש ביקרתי לראשונה במרכז "נא לגעת" וצפיתי בהצגה "לא על הלחם לבדו". מרגע שהחלה, אחזה בי התרגשות בלתי נשלטת. דמעות זלגו על לחיי. השחקנים חרשים ועיוורים וההצגה מיועדת לנו. קהל המסוגל לראות ולשמוע. ספגתי לתוכי את האופטימיות שהשחקנים שידרו אמש לקהל.

הקישור לכתבה של ערוץ 2 נועד כדי להמחיש, ולו במעט, את מה שמתרחש במרכז "נא לגעת", אבל אין כמו ביקור אישי במקום. מגוון האפשרויות הזמינות לקהל המבקרים במרכז "נא לגעת" שדרכן ניתן ללמוד לתקשר עם אלו החיים בעולם של דממה וחושך, הן חוויה בפני עצמה שכדאי מאוד להתנסות בה. פרט להצגה המעבירה לקהל באופן ישיר את התחושה של אלו החיים בעולם של דממה וחושך ישנן במרכז מסעדות – האחת נקראת קאפיש והשנייה – בלקאאוט, שכשמה כן היא. הביקור במסעדות היא דרך מצויינת וגאונית שנועדה אך ורק כדי לשבור את המחיצות בין קהל "רגיל" לבין החרשים-עיוורים. שכן, הם חיים בינינו, לומדים לתקשר איתנו ב"שפתנו", אבל לנו בדרך כלל אין מושג איך לתקשר איתם.

ומכאן התחושה שמלווה אותי מאז הביקור במרכז "נא לגעת": כן, "לגעת". "להרגיש" דרך המגע. זה חייב להיות ערך. התרבות המערבית שמה דגש רב מדי על כללים של "מרחק פיזי" בין בני אדם. במקרה שלהם, הנכות מכתיבה שכל לחיצת יד ונגיעה קלה בכתף הם תקשורת. וזו תקשורת המפיגה אצלם את הבדידות, משרה חמימות, קירבה ויחס אנושי.

"גניבה", "השאלה" או "השראה" ספרותית?

למדתי דבר מה על חופש הביטוי והיצירה, דרך קריאת "גשר סן לואיס ריי", ספרו המעניין של תורנטון ויילדר, סופר מהמאה הקודמת שזכה בשלושה פרסי פוליצר, אחד מהם על יצירה זאת. ויילדר הוא סופר אמריקאי שהיה ידוע כאומן מילים ורעיונות שהשתמש בחומרים "ששאל" מיצירותיהם של אחרים. האם הוא "העתיק", "גנב", "שאל" או "קיבל השראה" ספרותית?

לאחרונה הועמדו לדין כמה סופרים בשל שימוש בחומרים של יוצרים אחרים, ללא ידיעתם. ביניהם הסופרות נעמי רגן וג'יי קיי רולין, מחברת סדרת הספרים על הארי פוטר. ההבחנה בין "גניבה" לבין "השאלה" או "השראה" ספרותית אינה ברורה אך מעניינת.

בוב דילן

נתחיל בזמר בוב דילן. הנרי טימרוד היה "משורר החצר" של מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב. בשנת 2006 יצא לאור אלבומו של בוב דילן, "זמנים מודרניים". נטען כי רבים מהשירים באלבומו שזכה לרייטינג מכירות אדיר, מזכירים את שיריו של טימרוד. דילן לא מזכיר במילה אחת את טימרוד, ועל גבי עטיפת האלבום כתוב שכל השירים נכתבו בידי בוב דילן.

שנים רבות ידעו על נטייתו של דילן ל"שאול" מאחרים. רבים סבורים שזהו סימן לגאוניותו. בדומה ליוצרים כמו ת.ס. אליוט וג'יימס גו'יס שאזכרו יצירות של קודמיהם, גם על דילן נאמר: "המטרה של גניבה ספרותית היא שהמקור לא יתגלה, בעוד שבאילוזיה (ו"השראה", תה), המטרה היא לחשוף אותו." פרופסור לספרות ושירה, המלמד את שיריו של טימרוד באוניברסיטה אמריקאית, העיר לאחרונה: "אני מתכוון ללמד את השירים של דילן השאובים מטימרוד, מכיוון שהתלמידים שלי, מכירים יותר את דילן מאשר בל טימרוד".

ג'יי קיי רולינג

לבית משפט בבריטניה הוגשה ב- 2010 תביעה נגד רולינג על "גניבה ספרותית", לאחר שבשנת 2004 הואשמה רולינג בגניבה ספרותית מספר ילדים שנכתב על ידי אדריאן ג'ייקובס המנוח. נטען כי רולינג העתיקה קטעים נרחבים מספרו, כשכתבה את הספר הרביעי בסדרת ספרי הארי פוטר. שופטת בית משפט מחוזי בניו יורק ביטלה את התביעה אשר הוגשה על ידי מנהלי עזבונו של ג'ייקובס בטענה כי הספרים שונים – "ההבדלים בין הקונספט והאווירה של שני הספרים כל כך ברורים שכל השוואה אינה רצינית".

נעמי רגן

"ריב ספרותי ארוך וקשה" – כך מתואר העימות שנמשך ארבע שנים בין הסופרת נעמי רגן לבין שפירו לפיו, רגן "גנבה" קטעים מתוך ספרה של שפירו, כשכתבה את "ואל אישך תשוקתך". רגן הודתה כי קראה את סיפרה של שפירו וחשבה כי הוא "ספר מעניין" ו"ראוי". השופט קיבל בדצמבר 2011 את טענתה של שפירו וקבע כי "מעשיה של רגן הן בבחינת גזל ביודעין, של פרי מאמץ של שנים…" רגן הביעה תדהמה והוסיפה: "זהו יום עצוב לחברה הישראלית, ולסופרים בישראל בפרט. הם ייאלצו להתמודד עם שפע של תביעות קנטרניות מצד אנשים המעוניינים בדיכוי חופש הביטוי והיצירה בישראל".

תורנטון ויילדר

ספרו של ויילדר, "גשר סן לואיס ריי" – בתרגומו המשובח של גדעון טורי, לעברית, יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן ב-1988 ושוב ב-2011. מבקר ספרות אמריקאי פורה וידוע, גראנביל היקס, כתב על יצירתו של ויילדר בכלל ועל ספרו "גשר סן לואיס ריי" בפרט: "בספרו… השתמש ויילדר במחזה קצר מאת פרוספר מרימה.. ומאחר שמנהג זה של ויילדר לשאול חומר מסופרים אחרים מהותי מאוד בעולמו הספרותי, מן הדין שנבחן את המחזה הזה לגופו… ויילדר שאל מן המחזה כמה משמות הגיבורים… דמותה של המרקיזה דה מונטמאיור מעניינת אותנו גם מסיבה אחרת: היא מבוססת ביסוס ברור על המפורסמות שבכותבות המכתבים, מאדאם דה סאביניה, שחיה במאה ה-17 בצרפת. ויילדר שאל ממנה את המוניטין שלה, את סגנון המכתבים שלה ומשהו מחייה…"

עם זאת, קצר הספר "גשר סן לואיס ריי" הצלחה, ויילדר עצמו הפך לדמות בולטת בספרות. הוא המשיך ל"העתיק/לשאול/לגנוב/לקבל השראה. בספרו הבא, האישה מאנדורס (1930), יש גם כן סימנים ברורים של הנטייה שלו ל"שאול" מאחרים. ווילדר עצמו הודה ש"חלקו הראשון של הרומן מבוסס על 'אנדרייה', קומדיה מאת טרנס, שנשענה גם היא על שני מחזות אבודים מאת מנאדר".

את ויילדר לא תבע איש. נהפוך הוא, הוא זכה בשלושה פרסי פוליצר, יצירותיו, הכוללות ספרים ומחזות שימשו השראה למחזאים וסופרים. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, קיבל השראה מויילדר וציטט מספרו "גשר סן לואיס ריי" בטקס ממלכתי לזכרם של הנספים הבריטיים במתקפת הטרור על מגדלי "התאומים" (2001) בנאום שנשא בכנסיית סנט. תומס (20.9.2001):

For my reading I have chosen the final words of The Bridge of San Rey written by Thornton Wilder in 1927. It is about a tragedy that took place in Peru, when a bridge collapsed over a gorge and five people died.

"A witness to the deaths, wanting to make sense of them explained the ways of G-d to his fellow human beings, examined the lives of the people who died, and these words were said by someone who knew the victims, and who had been through the many emotions, and the many stages, of bereavement and loss.

"But soon we will die, and all memories of those five will have left earth, and we ourselves shall be loved for a while and forgotten. But the love will have been enough; all those impulses of love return to the love that made them. Even memory is not necessary for love. There is a land of the living and a land of the dead, and the bridge is love. The only survival, the only meaning."

"האח הגדול" ו"לוחמה אלקטרונית"

על ה"אח הגדול" שמעתם בוודאי, לא מעט. מה לגבי "לוחמה אלקטרונית"? אמנם הנושא חשוב לכולנו אבל כנראה שאינו מספק רייטינג גבוה בהשוואה ל"אח הגדול". אחרת איך אפשר להסביר את דלות המידע בתקשורת בנושא עכשווי וחשוב זה?

חלפו הימים שבהם האיסוף המודיעיני של מידע מסווג, במיוחד כשמדובר במדינות אויב, היווה כלי עיקרי להשגת נתונים עבור קבלת החלטות ביטחוניות ואחרות. כיום גולשים פרטיים ו/או גולשים מטעם המדינה מאוד פעילים במה שנקרא באופן כללי "לוחמה אלקטרונית". אם לא די בכך, גופים ייעודיים ומכוני מחקר מתמחים מזה מספר שנים בשלל ההיבטים של סוג לוחמה זה. אך לציבור הרחב מגיעים טפטופים בלבד משלל הידע הזה – בעיקר מהתקשורת המפיצה כותרות שברובן הן "מפחידות", בלשון עממית, ולא ברורות.

הציבור מבוהל. יש מעט מאוד סינכרוניזציה בין מה שהמומחים יודעים לבין הכתבות שמספקת העיתונות לציבור הרחב. מישהו מחליט מה הציבור צריך לדעת, ולא מכבד את "זכותו של הציבור לדעת".

גניבת זהויות, מספרי כרטיסי אשראי, שלא לדבר על גניבת מידע מודיעיני לא רק "מפחיד". מצב כזה זורע בעיקר בהלה. נוצר לאחרונה מצב בלתי מניח את הדעת, בלשון המעטה, ובלתי מציאותי בעולם שבו שמים דגש רב על פיתוח מערכות אבטחת מידע ורגולציה של אבטחת המידע בישראל.

אינני מתיימרת למלא כאן את החסר בהוספת פרטי פרטים, מהפחות ידועים בנושא "לוחמה אלקטרונית". השאלה המנקרת במוחי מזה זמן ואינה נותנת לי מנוח היא, איך ניתן לגשר על פני פער הידע ההולך ומתרחב בין מה שהציבור  יודע לבין מה שיודעים המומחים, וכיצד ניתן לרסן את נסיקת רמות ה"פחד" ו"הבהלה" השוררים בציבור לאחרונה?

ערכתי חיפוש אקראי אך נרחב באינטרנט לצורך כך. השתמשתי בכל מילות החיפוש הרלבנטיות לנושא. כך הגעתי לאתרים של איגודים ומכונים שלא העליתי בדעתי שהם קיימים, חיים ובועטים. ככל שהמשכתי, כך גדלה אכזבתי מהמידע הדל והקלוש הזורם במדיה אל הציבור בעניין כל כך רגיש, אך מלא וגדוש בידע מתמחה זה.

גיליתי להפתעתי כי מספר ימי העיון והסמינרים "הפתוחים לציבור הרחב" בנושא זה עולה על המשוער. אך דע עקא: או שאלו הם ימי עיון אקדמיים, או ימי עיון שנערכים ביוזמת מכונים המתמחים בצד הפיזי של לוחמת מידע. לפיכך, לא רבים מקרב הציבור פוקדים אירועים מתוזמנים אלו. יש לציין שמשרד החינוך נרתם למשימה ומעביר פה ושם סמינרים ביום האינטרנט השנתי, המיועדים לספק סל של אינפורמציה "קלה לעיכול" שאותה מבקש המשרד להעביר לציבור. אך זו אינה בהכרח עוסקת בענייני לוחמה אלקטרונית.

"דה מרקר"

לשמחתי, מצאתי כתבה שפרסם המגזין "דה מרקר" לפני כשנה (דצמבר 2010), ששיפרה את מצב רוחי ומילאה אותי באופטימיות. לזכותו של "דה מרקר" ייאמר שעורכו מכבד את הציבור ואת זכותו לדעת, בכך שהוא מקפיד לספק כתבות ומאמרים עשירים בחומרים ייחודיים על המתרחש בעולמנו בזמן אמת ובעוד מועד.

הכתבה של גיא גרימלנד מביאה מדבריו של רוברט לנץ, מנהל אבטחת מידע ואישיות בכירה לשעבר במשרד ההגנה האמריקאי. לנץ מסביר "מהם האתגרים הניצבים בפני גופי אבטחת המידע במדינות העולם, בעידן שבו טרור מקוון כבר קיים ופעיל"… (מומלץ לקרא את הכתבה במלואה במקור).

להלן מספר "פנינים" מדבריו של לנץ, שעשויים לגרום צמרמורת רק משום ש"הדליק נורה אדומה" ולמרות זאת, אירועי הזמן האחרון מעידים שבפועל, נעשה מעט מאוד.

בין היתר, לנץ הזהיר [בסוף 2010 !] ש"אירוע הטרור העולמי הבא עלול להיות בשדה הקרב הדיגיטלי". בכתבה תוכלו לקרא ולהבין מהי "תולעת הסטוקסנט" (Stoxnet) שפגעה במחשבים רבים ברחבי העולם, כשהמטרה העיקרית של הפצתה היא לפגוע במערכות תעשייתיות מסוג SCADA מתוצרת סימונס, המשמשות מפעלים וכורים גרעיניים. לנץ ציין שהתולעת (שהיא "קוד") מאוד מתוחכמת והעלתה חשד שמדובר בפיתוח גופי ביון בארה"ב (CIA) ובישראל (המוסד).

עוד מלמדת הכתבה שבכל רגע נתון "יש בעולם מיליוני מחשבים המכונים 'זומבים'". דהיינו, מחשבים שנפגעו מתולעי מחשב, אבל ההאקר (שלדעתי הכוונה היא ל- CRACKER – אחד שפורץ כדי לשבש את פעולת המחשב) החליט שלא לעשות באמצעותם כל מניפולציה. התולעת במחשב רדומה עד שה"קרקר" יחליט מה בדעתו לעשות באמצעותה.

משפטי המפתח המופיעים בכתבה מצביעים על עקב אכילס של הסוגיה: "בהיעדר הגנה נאותה, בשילוב עם חוסר היערכות עם הגופים המתאימים, התקפה על תשתיות … עלולה להוביל לנזקים חסרי תקדים בהיקפם"; "במדינות רבות החקיקה בנושא עדיין לוקה בחסר…"

הדובדבן שעליו אפשר לומר בדיעבד "אמרנו לכם" היא התשובה של לנץ לשאלה "מהם הדברים הקריטיים ביותר העלולים להיפגע במתקפת סייבר?" כבר אז (ב-2010), טען לנץ כך: "התחום הפיננסי נמצא בעדיפות עליונה וכך גם תחום האנרגיה – אלא שהתחום הפיננסי הדיגיטלי יותר ולכן יש להגן עליו יותר…"

****

להשלמת התמונה, להלן קישורים למספר אתרים שאפשר לדלות מהם מידע רלבנטי:

הבלוג של יאיר רודאיקוב.

הבלוג מספק מידע ומקשר אל גוף בינלאומי לענייני לוחמה אלקטרונית (AOC, the Association of Old Crows), ללא מטרות רווח, שחברות בו 47 מדינות ועשרות אלפי עמיתים. הגוף שם לו למטרה לקדם את המחקר והידע בתחום לוחמה אלקטרונית.

 IAOC (האגודה הישראלית ללוחמה אלקטרונית).

סניף של (The Association of Old Crow  – AOC) בישראל. האגודה עורכת כל שנה כנס בנושא: "לוחמת המידע בסייבר". הכנס שארגנה IAOC במאי 2011 היה מלא וגדוש בהרצאות מעניינות.

נשות בית שמש מחוללות שינוי

הקליפ מדבר בעד עצמו

יש גם דרך אחרת….

צפו בקליפ

נשות בית שמש מחוללות שינוי

הצעת חוק האוסרת שימוש בסמלי השואה – שנויה במחלוקת

הצעת החוק המבקשת להגביל את חופש הביטוי על ידי איסור פלילי של השימוש בסמלי השואה הנאצית בשיח הציבורי, עושה עוול לעם שסוע מבחינה אידיאולוגית שהזיכרון הקולקטיבי שלו רווי טראומות היסטוריות. באגודה לזכויות האזרח מותחים ביקורת על הצעת החוק, והצדק עימם. עם זאת, הטיעון של האגודה אינו משכנע דיו.

הטיעון של האגודה לזכויות האזרח הוא, "דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד…" להצעת החוק יש לדעתם השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו." ובהמשך, "חופש הביטוי… כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים."

השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי

מה שנעלם מהדיון בעד או נגד ההצעה הוא שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. אירוע כזה משרת נאמנה אידיאולוגיות מובחנות בניסיון להצדיק עמדות קונקרטיות כלפי החלטות בעלות אופי לאומי, העומדות להתקבל או להתממש. דוגמא טרייה היא התנגדותם של מתיישבי עזה וצפון השומרון ל"תכנית ההתנתקות".

סמלי השואה ו"תכנית ההתנתקות"

בעבודתי, שפורסמה בכתב העת "פנים" (חוברת 31, 2007, עמ' 124-100) הראיתי שאירוע היסטורי הנתפס כטראומתי ונחקק בזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן בתבנית סיפר המלכדת זרמים אידיאולוגיים שונים ואף יריבים, ישמש כתמיכה לטיעונים בעניינים קיומיים מעוררי מחלוקת ויגויס לליבוי סערה ציבורית קשה.

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 20 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תכנית ההתנתקות".

מאז סוף שנת 2004 העלו חוגים אידיאולוגיים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד היוזמה וביצועה. הביסוס לטיעונים בעד יישום ההתנתקות, כמו הביסוס לטיעונים נגד התכנית, נסמכו על ניסיון להעניק לגיטימציה או דה-לגיטימציה, בהתאמה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

המחאה נגד "תכנית ההתנתקות" התנהלה בדרך כלל באמצעות טיעונים "סבירים".

מחאתם של מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון נגד תוכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים שבבסיסם זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ותפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לאו לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי". שלמה אבינרי, רבה של התנחלות בית אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת… חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

אולם בזאת לא נעצרו ביטויי המחאה. סגנון ההתבטאויות נגד תכנית התנתקות הלך והקצין.

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות" והפגינו נגד התוכנית באמרם, "אנחנו לא מתכוונים לוותר".

בהעדר אירוע טראומתי שיספק דלק למתנגדים לתוכנית, הקיצוניים שביניהם עשו לבסוף צעד דרמתי על מנת לשכנע בצדקתם. הם הרחיקו לכת עד לשימוש בשואה הנאצית, טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה". יתרה מכך, הם האמינו שגיוס מוטיבים מתוך הנרטיב המיתי של השואה יאחד את עם ישראל מול מה שייזכר, כפי שטענו, כטראומה היסטורית נוספת בתולדות המדינה והעם היהודי. וכך, הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה השתמשו בטלאי צהוב, הניפו שלטים הנושאים דימויים וסמלים מתקופת השואה ואישי ציבור שסלדו מכך העלו את התופעה לשיח הציבורי אך שום הצעת חוק בעניין השימוש בטלאי הצהוב או סמלים אחרים מתקופת השואה לא הועלה על שולחן הכנסת.

המסקנה העולה מכאן בנוגע ליוזמת הצעת החוק שאושרה בקריאה טרומית על ידי מליאת הכנסת די עגומה: הסחף בהגבלת חופש הביטוי בישראל הנו רע כשלעצמו אך בעיקר פוגע ביכולת הלגיטימית הדמוקרטית של קבוצות להשתמש בסמלים כדי להיאבק נגד מה שנתפס על ידם כעוולות פנים חברתיות בישראל.

צודק הארגון לזכויות האזרח בטענה שהדיון בלגיטימיות של השימוש בסמלי השואה חייב להתנהל במסגרת "שוק הדעות" ולא באמצעות החוק הפלילי.

הלכה ומעשה

סוף להדרת נשים בבתי עלמין. עכשיו זה רשמי: נכון ל – 3.1.2012 נשים תוכלנה לשאת הספד בבית קברות, אם תרצינה בכך וחברה קדישא לא תוכל למנוע זאת בעדן. ההחלטה נשענת על פסק הלכה של הרב הראשי האשכנזי, יונה מצגר . חסל סדר ההתנגדות של חברה קדישא להספד של אשה, כמו במקרה הידוע של רבקה לוביץ' (טוענת רבנית) בהלוויה של אביה, פרופ' ישעיהו צ'רלס ליבמן ז"ל ב-2003, ומקרים דומים מאוחרים יותר.

בשבוע שעבר פרסמתי פוסט בעניין הדרת נשים בהקשר זה. הקביעה הרשמית, שעליה חתום השר לשירותי דת, יעקב מרגי (3.1.2012), נסמכת על חוות דעת הלכתית שנקבעה לפני מספר שנים על ידי הרב הראשי לישראל, יונה מצגר . אותה חוות דעת שימשה גם בעתירה לבג"ץ בעניין זה. בג"ץ קבע את שקבע (ב- 2007), דהיינו שיש לאפשר לנשים לשאת הספד ולהיות שותפות פעילות במסע ההלוויה של יקיריהן. אך בפועל, הדברים התנהלו מאז ועד היום אחרת. מרגע זה אין מניעה שנשים תשאנה הספד במהלך הלוויה, אף כי קיימים מנהגים שונים האוסרים זאת.

חשוב שהציבור יידע לעמוד על ההבחנה שבין הלכה מחייבת לבין מנהגים שאין לכפותם על הציבור

נפל דבר בישראל, בעוד שהציבור הוטעה לחשוב שההלכה היא כזו שאין אישה רשאית לשאת הספד ליקיריה בבית עלמין, מתברר שלא כן הדבר. כמו במקרים אחרים, שבהם קיימת הדרת נשים והפרדה בין נשים וגברים על פי מנהג, כשציבור טועה לחשוב שההלכה היא זאת שקובעת את ההפרדה או ההדרה, כעת מתברר כי גם בעניין הספדי נשים, מבחינה הלכתית טהורה אין הדבר אסור. להלכה ולמעשה. הנחייה ברוח זאת, מתברר, לא רק תחייב את כל חברות קדישא, אלא אף תהיה תנאי לקבלת רישיון למתן שירותי קבורה.

נקודה נוספת באותו הקשר היא הטיפול הלקוי בסוגייה זאת. שכן, השאלה בעניין היתר הלכתי לנשים לשאת הספד בבית עלמין הופנתה למשרדו של הרב שלמה עמאר (הרב הראשי הספרדי) לפני שלושה חודשים ושוב, לפני שבוע. במשרד לשירותי דת הוחלט לא להמתין יותר ובמקום זאת, לאמץ פסק הלכה של הרב הראשי יונה מצגר (הרב הראשי האשכנזי) משנת 2007. האם זה פתח למתח נוסף בין ספרדים לבין אשכנזים??? (מומלץ לקרא את הטוקבקים לכתבה המתפרסמת ב YNET שחלקים ממנה מצוטטים כאן).

מבחינתי האישית נסגר עוד מעגל

בזמנו, עסקתי במחקר על תופעת העלייה לקברי צדיקים, מבחינת הדינמיקה הבין אישית שנוצרת שם. תהיתי מדוע נשים מתפללות שם בנפרד מגברים. כבר אז נודע לי שלפי ההלכה אין מניעה להתפלל בצוותא אלא שמסורות מסוימות מתנגדות לכך. לאחרונה, נדונה סוגיית הדרת נשים בייתר שאת, גם בהקשר לנשיאת הספד בבית עלמין. נכחתי אישית במקרה שבו ניטלה הזכות מבת לשאת הספד על אביה. זה קרה בשנת 2003, בהלוויתו של  פרופ' ישעיהו צ'ארלס ליבמן, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה (2003). ליבמן ז"ל היה המנחה שלי לעבודת הדוקטורט בנושא "מיתוסים פוליטיים  – רציפות מול שינוי". כשנפטר ב-3 בספטמבר 2003, ביקשה ביתו רבקה לוביץ', טוענת רבנית, להספידו. אולם כשניגשה למיקרופון בבית הלוויות בפתח תקווה, מנע ממנה נציג החברה קדישא לדבר, בטענה ש"בפתח תקווה נשים אינן מספידות".

יש לציין שבעניין ליבמן, הרבנות נמנעה מלהתערב ולוביץ' עתרה יחד עם ליאת בר באמצעות עו"ד אביעד הכהן ועו"ד אסף בר לבג"ץ. היא ניצחה ב-2007.  בעתירה נטען שההסדר הקיים פוגע ב"כבוד האדם וחירותו", "חופש הביטוי" ו"חופש הדת". ומבקש לכפות נורמות דתיות מחמירות על כלל הציבור שאינו כפוף להן. אך למעשה, המשיכו חברות קדישא להתנהל כאילו לא קרה כלום. יש לציין שלוביץ לא אמרה נואש ושוב עוררה את הנושא במאי 2011, כשהיא קוראת להפסיק להפריד בין נשים וגברים בבתי עלמין.

ועדת השרים לקידום מעמד האישה פעלה כראוי

בעקבות ההחלטה הרשמית מים 3.1.2011  עלינו להודות לועדת השרים לקידום מעמד האישה. זאת משום שהחלטת בג"ץ בנדון ליבמן נותרה, כאמור, "במגירה" מבחינת חברה קדישא, והגענו למצבים מביכים ממש בעת האחרונה. המהלך וההחלטה מבורכים ומעידים על תפקוד החלטי ונחוש של הוועדה.

כתיבה משובחת

שני רומנים , פרי עטו של יובל אלבשן – "תמיד פלורה" ו"תיק מצדה" -  מזמנים לקורא חוויית קריאה מרגשת עם תובנות ונגיעה בערכים ישראליים חשובים. ברומן הראשון "תמיד פלורה" יוצר אלבשן באמצעות דרמה אנושית כלים להתמצאות בנבכי חייה של קבוצת בני אדם שמוצאם מעיראק. בשני, דהיינו "תיק מצדה", מוסיף אלבשן לעמוד על ערכים כמו "גבורה" ו"אחדות" (מאוחדים אנו United we stand) בישראל, או "מיהו ישראלי אמיתי".

התחלתי ב"תיק מצדה" (יובל אלבשן)- עליו אפרט בהמשך - וממנו המשכתי לרומן הראשון, שכתב יובל אלבשן, "תמיד פלורה". עלי לציין בראש ובראשונה את כתיבתו המשובחת של אלבשן. אבל בזה עשיתי רק מחצית מהעבודה.

הקריאה בספריו סיפקה לי בראש ובראשונה מטען ערכי ורגשי ומכיון שכך ברצוני לשתף את קוראי הבלוג בחוויותי.

"תמיד פלורה" הינו ספר מומלץ על ידי קוראים רבים. זהו אחד הספרים הטעונים בנדיבות במידות של אנושיות, שיצא לי לקרא בהם לאחרונה. "תמיד פלורה" סיפק לי תובנות חדשות על קבוצת אנשים החיים בישראל והוא עורר בי גם מחשבות על "אנושיות" ועל "ישראליות".

האם קיים דבר כזה שנקרא "ישראליות"? שאלה לא קלה. אלבשן מראה בספרו שקבוצת מהגרים" זו, שסביבה נכתב הספר "תמיד פלורה", הפנימה את  התרבות המקומית אך גם שמרה על סממני תרבות המוצא שלה. "תמיד פלורה" עוסק בישראליותם של יוצאי עיראק. ניכר במחבר שרצה להעביר אלינו, הקוראים, את האמפתיה שהוא רוחש כלפי קבוצה זאת. שכן, ספרו מציג לא רק את תרבות הדיבור (פתגמים ומשלים בערבית-עיראקית) של דמויות הנמנות על קבוצת המהגרים העיראקים (אם אפשר לומר זאת כך) אלא גם את מאפייני מערכות היחסים שלהם עם ה"משפחה" וה"חברים". בתוך כך, אלבשן מטפל בסוגיות אנושיות כמו פְּתִיחוּת, יחסי איש-אישה ויחסי הורים-ילדים באשר הם, ומזמין את הקורא להיות שותף לרגש האנושי. בנוסף, המחבר מעיר את תשומת לב הקורא לרגישותו שלו אליו, רגישות למילוי סיפוקיו של הקורא המתיישב לקרוא את יצירתו. את זאת מציין אלבשן באחד הפרקים האחרונים של ספרו, בו הוא מיידע אותנו, הקוראים, שהוא בוודאי כבש את קוראיו, שסיפק לנו "רגעים שלא נוכל לשכוח לעולם". שבהם הספר "עבר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו, לשיכון הקבע בנשמתו… בעבור אותו קורא ספציפי זהו הרגע שנגע בו באמת ועל כן הוא בלתי נשכח" (ע' 212).

רשמי מהספר "תיק מצדה"

הכותר "תיק מצדה", עורר בי שאלה: מדוע השתמש המחבר במילה "מצדה" בכותרת לספרו?

אני מכירה היטב את גלגולי "נרטיב  מצדה", שנרקם סביב האירוע ההיסטורי שהתרחש בעשור השישי לספירה (63-73 לספירה. המרד היהודי הגדול ברומאים ומותם של המורדים שהתבצרו על המצדה ). המחקר הסוציולוגי עוסק בכך רבות ומראה שבשנות ה-40 של המאה העשרים, הוצג האירוע על ידי הציונות החילונית כסמל של גבורה. שנות ה-40 היו תקופה קשה לעם היהודי בארץ ישראל ובמיוחד באירופה. מה שהתרחש על המצדה הוצג כהמשך המרד של היהודים ברומאים ובעיקר, כ"מות גיבורים". המגמה הייתה למצוא אירוע בעברו של העם היהודי שישמש מודל לחיקוי בקרב המתיישבים הציונים בא"י. הנרטיב של מה שהתרחש על המצדה סיפק מקור לגאווה, בשל אלמנט הגבורה שהובלט בו, ולא ההתאבדות ההמונית

כיוון שכך, כשהתחלתי בקריאה חיפשתי קשר בין העלילה שבספר לבין ערך הגבורה. יפה כתב אלבשן (כשציטט את נאומו של דוד אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל) שאנדרטאות בישראל אינן משדרות ניצחון אלא מציינות שמות הנופלים, הנחשבים כגיבורים שלחמו למען המשך קיומנו כעם במדינה חופשית.

ערך הגבורה  בסיפור מותם של המורדים שהתמודדו עם המצור הרומי על המצדה, קיבל ממד של מיתוס. אין הוא מייחד את ה"גבורה" לאדם יחיד, אלא בעיקר לקולקטיב . מדינת ישראל טיפחה ועדיין מטפחת את ערך הגבורה שבנרטיב המצדה, הן ביחס לקולקטיב והן ביחס ליחיד. אלבשן מתייחס ב"תיק מצדה" בראש ובראשונה אל ה"גיבור" היחיד,  סא"ל נמרוד גרין, המלווה את העלילה מתחילתה עד סופה. זאת למרות שבתחילת הסיפור נמרוד אינו מצטייר כגיבור (בעיני, לפחות), במישור היחסים שלו עם אשתו ובלשון המעטה. אולם אתוס הגבורה העולה מנרטיבים ישראלים, לרבות סיפור המצדה, אינו מתייחס הרי ליחסים בין סגני אלופים לבין נשותיהם אלא לגבורתם ולתרומתם להמשך הקיום היהודי בישראל ובעולם.

מלבד אלמנטים מסוימים בסיפור, שהזכירו לי את ספריו של ג'ון לה קארה ואת הסיפור  עם ההיבט הפילוסופי על "שובו של מרטין גר", הקריאה בספר הייתה מלווה בתחושה חזקה שהמחבר, אלבשן, מעורה היטב בערכי הגבורה והוא חדור גאווה לאומית (תחושה שאומתה בדבריה של שלי יחימוביץ'על יובל אלבשן). "תיק מצדה" אינו ספר מתח במובן הרגיל של המילה. אלבשן בונה עלילה שיש בה מתח, אך בד בבד היא משדרת לקורא ערכים של ארץ ישראל היפה. העלילה מגוללת סיפורם של "אנשים יפים באמצע הדרך". אלו שעושים ימים כלילות על מנת לשחרר את נמרוד גרין מידי חוטפיו ולהשיבו לישראל ולחיק משפחתו.
אהבתי את הגישה הזאת של אלבשן וגם את הדרך שלו להראות, דרך הסיפור המורכב ורווי המתח, לא רק יחס פטריוטי למדינה שלנו אלא גם את היחס האמפתי של המנהיגים שלנו לאזרחים מן השורה.
אין לי ספק ש"תיק מצדה" ייהנה את הקורא הישראלי וייכלל בין רבי המכר הערכיים.

תנו עוד צ'אנס אחד ודי

מעולם לא צפיתי ב"אח הגדול" וגם לא ב"כאן גרים בכיף". אני אאוטסיידרית סידרתית. הפכתי לפרנואידית שמא ידביקו לי את הכינוי "סרבנית כרונית". לעתים אני מוצאת עצמי תוהה האם משהו השתבש אצלי. אפילו בדקתי אם זה יכול להזיק לעתיד שלי, לא צחוק. בהחלט יכול להיות שכן.

כי במהלך שלושת החודשים הקרובים לא אוכל לחלוק חוויות למחרת השידור, לא אוכל להשתתף בתחזיות על ההדחות וההצלחות, לא אכיר את הפרסומות החדשות ולא אבין את הסלנג של המשתתפים הפופולאריים בתכנית.

קראתי על הבוקר שבתכנית ההשקה של העונה החדשה של "האח הגדול" (1.1.2012) צפו מיליון וחצי איש! מה שמתורגם לרייטינג של 45% (! ), הנתון המקביל על הרייטינג של תכנית השקת העונה הקודמת הוא 35.3% (בלבד!).

אני ממש מוטרדת. איפה אני ואיפה כולם. אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, עם מי אוכל לשבת לכוס קפה, איזה עניין משותף עם אחרים יהיה לי אם אחוז הרייטינג בעת שידור תכנית השקת העונה החדשה של ה"אח הגדול" מרקיע שחקים – רמות צפייה שהחלו לצבור תאוצה כבר במהדורת החדשות ששודרה לפני ההשקה – ואני לא הייתי שותפה לזה.

אין מה לעשות. הרי יכולתי להיות כמו אותם מיליון וחצי צופים ולצאת למחרת השידור השכם בבוקר למרחב הציבורי כשבפי קריאות התפעלות על איך שארז טל ואס עזר עלו לשידור באמצע החתונה על גבי מסך ענק והודיעו לכל הנוכחים כי החתן והכלה יעזבו תוך חמש דקות ויעברו ממתחם החתונה אל הבית שנקרא "בית האח הגדול".

וואו! להפתיע כך את האורחים שלך, ולהביא להם בשידור חי את מנחי התכנית בהא הידיעה, על גבי מסך ענק. מה אומר לכם, חתונת השנה! מה שבטוח, האורחים כבר לא ישכחו את החתונה והסיפור שלה יעבור מדור לדור עד קץ הימים. "היינו שם," "ההורים שלי היו שם", "הסבא שלי היה שם וגם הסבא רבה!" ובנוסף, מיליון וחצי ישבו בבית (מחמת מזג האויר הגשום) צפו בתכנית והיו שותפים לריגושים ולהתפעלות. ורק אני ושכמותי לא היינו שם – פספוס רציני של ההופעה שארז ואס הרביצו לטובת עמישראל. היילייט שעוד ידובר בו רבות.

ריגושים. ריגושים. ריגושים… ריגושים אינסטנט…. זרם של אדרנלין! הקהל אינו שבע אף פעם והמפיקים יודעים זאת היטב. כשיש למה לצפות יש הפתעות. כן, ההפקה יודעת לספק את הסחורה בכל פעם מחדש. הם לא יתנו לקהל של ה"אח הגדול" לומר עליה משפט כמו "מה כבר יש להם לחדש"? (כפי שאגב, אי אפשר לומר כך על הפסטיגל).

בפעם הבאה אשתדל להיות חכמה יותר, אינשאללה

אם אני נשמעת מלאת ציניות או אירוניה, אני מתנצלת. בהחלט לא התכוונתי לכך. במלא הכנות. רק רציתי שתדעו איך מישהי כמוני מרגישה. איזו תחושה של החמצה יש לי. הרי יכולתי לארגן לי את היום ואת שעות הפנאי שלי אחרת. הבחירה הייתה בידי (הימנית) – לחיצה קטנה על הכפתור האדום שבשלט-רחוק יכלה להפוך אותי מ"אאוטסיידרית" לשייכת, מאחת שאומרים עליה "היא לא בעניינים" לאחת שיודעת היטב "מה קורה", מה "אִין". אשמתי היא, אני מודה. תנו לי עוד צ'אנס אחד ודי.