והכור האטומי קרס נפל, איננו!

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול נגד הכור בעירק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור"

ב-27.2.12 ציינו עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל – מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים כמו הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור האטומי אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, הדהדה בתכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק ביולי 1981.

מגיש התכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של בגין וממשלתו, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר סימן טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כמו קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).

קבלת החלטות רציונלית: הפצצת הכור האטומי אוסיראק 1981

תהליך קבלת החלטות על הפצצת הכור הגרעיני באוסיראק נמשך מאז  שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע ההפצצה האווירית על ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסויים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור האטומי בבגדד ב- 1968 (מתוך נקדימון, שלמה, תמוז בלהבות, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב ובלי להיות תלויה בהסכמה זו – מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, היא צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.

ב- 1979 ביקש בגין לדעת מהי עמדת עירק כלפי ישראל. כך הובאו לידיעתו דברים מתוך נאומו של שליט עירק דאז, סדאם חוסיין:

"מטרתנו היא לכבוש את ירושלים, לאסור את היהודים בנחושתיים (ביטוי מעניין…) ולהוביל אותם חזרה לבבל…" – בגין נדהם.

המשתתפים בדיון בתכניתו של נוי, ציינו פעם אחר פעם שמנחם בגין קיבל החלטה "אחרי התלבטויות". יחד עם זאת אחד המומחים לקבלת החלטות ופתרון סכסוכים, בר סימן טוב ציין שהיה בקבלת החלטות זאת אלמנט חזק של אי רציונליות – ראש הממשלה, בגין, ראה את העולם מבעד לעדשת זוועות השואה. הוא כאב במיוחד את מותם של כמיליון הילדים היהודים שנרצחו בשואה הנאצית ונשבע שדבר כזה לעולם לא יישנה.

אי רציונליות בקבלת ההחלטות

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעיראק. אך הממד האי רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור", שלפי פרופ' דניאל בר-טל זהו מצב נפשי של קבוצה בדרך כלל, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית").

ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין – וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" – הייתה נתונה תמיד לילדים.

למנחם בגין היה כושר רטורי ידוע באיכותו ויחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לטבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו).

בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור ההפצצה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה":

"ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. היתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?… הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?… ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל?

וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק:

"והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת היתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו".

סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור האטומי קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר וייצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.

סרט רלוונטי ולא רק בגלל האוסקר: "הערת שוליים"

בשבוע שעבר הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לספרות – הסופר בן ה- 87, נתן שחם. היום הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לתקשורת –  העיתונאי יעקב אחימאיר, בן ה- 74. שניהם עדיין פעילים בתחומים הרלוונטיים. נתן שחם זכה לפרס על היותו "מן הבולטים בין סופרי דור תש"ח" ויעקב אחימאיר זכה בפרס משום "סגנונו העיתונאי נטול הפניות, האמין, מהעמיק ורחב האופקים. סגנון ששימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים." בתהליך בחירת חתני וכלות פרס ישראל עוסק הסרט הישראלי "הערת שוליים". הלילה נדע מה עלה בגורלו כמועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. תהיה זו הפתעה נעימה אם הסרט יזכה בפרס זה. אך רלוונטיות הסרט נובעת מעניין הרבה יותר מהותי.

לסרט יש ערך בשני מובנים

במישור הדימוי שלהם, חתני פרסי ישראל לשנת 2012 ובשנים הבאות (והקודמות) הופכים בחסות הסרט לקרייריסטים, תככנים, אנשי ריב ומדון וכיוצא באלו ומצטיירים לא רק כיוצרים מצטיינים בתחומם. אחרים הופכים בחסותו לפשרנים ורגישים. שכן, הסרט עוסק באנשי אקדמיה, ומתמקד בשני פרופסורים שעוסקים בתחום היהדות ועלילתו חושפת דרמות ותהליכים בלתי מוכרים למרבית הציבור, מהמתרחש מאחורי הקלעים של בחירת הזוכים בפרס.

במישור המהות שהסרט מבקש לשדר, אחת התרומות החשובות שלו הוא ההדגש שעולה ממנו. הסרט מעלה לקדמת הבמה את השאלה, מה היו נימוקי ועדת הפרס? בשונה מפרס האוסקר, המעניק פרסים על המשחק, הצילומים ועוד, שבהם הצטיינו הסרטים, הלשון שנוקטת ועדת הפרס כשהיא מנמקת במה הצטיינו ומה תרמו הזוכים חייבת להבהיר לכולנו במה הצטיינה עבודתם של החתנים וכלות הפרס. הוועדה חייבת להסביר בשפה ברורה מה תרמו אותם זוכים לתרבות, לתחומי יידע שונים ולהוויה הישראלית.

הציבור והסרט

ברור לי שמרבית הציבור שאינו חשוף בדרך כלל לתהליכים של קידום על בסיס מחקר באקדמיה למד מהסרט דבר אחד או שניים על המתח, המאבקים, ההתכתשויות בעבודה האקדמית והשלכותיהם על משפחות החוקרים. אך כאמור, הנקודה שהסרט מנסה להבליט, ומקווה להבהיר לצופיו היא שועדת הפרס חייבת לנמק את בחירתה בזוכי הפרס. ובמישור הספרות – יספיק אם ניזכר בהתכתשויות שהתחוללו סביב הענקת פרס ספיר לאלון חילו על ספרו "אחוזת דז'אני". האם הציבור התעניין בנימוקי ועדת הפרס? האם הציבור זוכר מה קבעה ועדת הפרס לגבי תרומתו של אלון חילו לספרות ולהוויה הישראלית? ראוי אם כן לציין את תרומתו של הסרט "הערת שוליים" בהקשר זה. הסרט אכן שם דגש רב על נימוקי ועדת הפרס המבהירים על שום מה היא מעניקה את הפרס למועמדים אלו ולא לאחרים.

מנימוקי ועדת פרס ישראל 2012

אסיים בעניין המהותי העולה מהסרט "הערת שוליים", שהוא החשוב יותר בעיני. נימוקי ועדת הפרס. להלן אביא נקודות עיקריות מתוך הנימוקים לגבי שתי הזכיות, של העיתונאי, יעקב אחימאיר ושל הסופר נתן שחם:

א – מנימוקי ועדת פרס ישראל על החלטתה להעניק את פרס ישראל לתקשורת ליעקב אחימאיר: "יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים." כמי שצפו  בסרט "הערת שוליים" או שמעו עליו, תשומת לבנו לנימוקי הועדה תנחה אותנו לקראת קריאה ביקורתית וצריכה ביקורתית של העיתונות בישראל.

ב- מנימוקי ועדת הפרס על החלטתה להעניק את פרס ישראל לספרות לנתן שחם: "כתיבתו מצטיינת בתבונה, ברגש, בדמיון ובמבע רהוט הנשען על כל רובדי הלשון העברית, הוא יודע לשרטט ביד אמונה דמויות טיפוסיות וכן דמויות ייחודיות מן המציאות הישראלית, בעיקר אנשים שעיסוקם באומנות – באמנות הכתיבה, העיתונאות, הטלוויזיה, המוזיקה ועוד. ספריו עתירי רעיונות והוא יודע לתת לרעיונותיו ביטוי בהיר ומרתק". אין ספק שנימוקים אלו מקבלים משמעות ויזכו לתשומת לב של חובבי הספרות, כי לפי "הערת שוליים" אלו הם הקריטריונים לספרות טובה. חשוב שנזכה בפרס האוסקר אך לא פחות מכך, חשוב שנדע לתת תשומת לב לנימוקי ועדת הפרס ונבין מה משמעותם בהוויה הישראלית משום שהם-הם מוקד הזכייה בפרס.

כשהממסד מכתיב כיצד נזכור אירוע לאומי

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. חברה זוכרת אירוע בהתאם למה שמכתיבה האידיאולוגיה השלטת. גם תופעת השיכחה המכוּונת, המבנית, עתיקה כימיה של ההיסטוריה האנושית. והזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של החוויה הקולקטיבית, ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת.

קראתי את הספר "המפתח של שרה" המתאר כיצד הזיכרון האישי הישיר של הפריזאים, שחוו את המצוד אחר יהדות פריז ב-1942 היה עמוק ומעיק ואילו הזיכרון הקולקטיבי של האירוע עוצב כל פעם מחדש. תלוי מי עמד בראש הרפובליקה.

האם גם אצלנו מעצב הממסד את הזיכרון של אירועים לאומיים? איזו שאלה!! ההיסטוריה היבשה נזרקת לעתים לפח כשצריך לגייס את הזיכרון ולהכשיר אידיאולוגיה "רצויה".

מטבע הדברים קל לנו יותר להתייחס אל עיצוב הזיכרון על ידי הממסד כשמדובר בעמים אחרים. אבל אין ספק שהזיכרון שלנו, בהקשר של פרשיות בהיסטוריה הקצרה יחסית של 64 שנות ריבונותנו כאן בישראל, גם כן מעוצב בהתאם ל"רוח התקופה".

"המפתח של שרה" הוא מעין "דו"ח מעבדה" על הזיכרון הפריזאי-צרפתי של אירועי השואה. אף על פי כן – מסתבר, שהמיעוט שזוכר ולא רוצה לשכוח, דורש חשיפה מלאה של עובדות אותו אירוע שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה.

מעקב אחר תנודות הזיכרון מתאפשר דרך עיון בנקודות המבט של הדמויות המופיעות בספר. אלו מסייעת לנו להתבונן "מבחוץ" ולעקוב אחר תעתועי הזיכרון האישי והקולקטיבי. ללמוד משהו "על הדרך".

ג'וליה, היא עיתונאית אמריקאית החיה בפריז ונשואה לפריזאי. שניהם לא יהודים. ג'וליה חוקרת את אירוע השואה הידוע כ"מצוד הגדול אחר יהדות פריז" שהתרחש ב-16 ו-17 ביולי, 1942. היא התבקשה לכתוב על האירוע לעיתון הנקרא בעיקר על ידי אמריקאים, 60 שנה אחרי שהתרחש המצוד . במהלך התחקיר ומנקודת מבטה כאזרחית זרה-אמריקאית המתגוררת כבר 15 שנה בפריז, ג'וליה לומדת שהפרשה הושתקה שנים רבות ובעיקר, האחריות של הצרפתים למה שהתרחש.

תמצית האירוע, "וולדורום ד'איבר, או בקיצור, ול-ד'איב היה אצטדיון מקורה מפורסם למרוצי אופניים. אלפי משפחות יהודיות גורשו מבתיהם ב-16 ו-17 ביולי 1942 הוחזקו שם כמה ימים בתנאים איומים. משם הם נשלחו לאושוויץ והומתו בגז". (ע' 40). פרט חשוב שמציינת הסופרת לגבי הצרפתים: "זאת הייתה המשטרה הצרפתית וזה קרה במרכז פריז. … די מדהים עד כמה הצרפתים עדיין לא יודעים מה קרה…. (ע' 56).

וכך מגיעה הסופרת למסקנה לגבי כוחו של הממסד – "ביולי 1995 ז'ק שיראק היה הנשיא הראשון שהצביע על התפקיד שמילאה הממשלה הצרפתית בזמן הכיבוש בכלל ובמצוד הזה בפרט. הנאום שלו הגיע לכותרות." (ע' 57).

בני הדור הראשון זכרו, לא שכחו אבל סתמו את פיהם, ללא ספק משום שהממסד ניסה להשתיק את הזיכרון של האירוע. עדות על כך נמסרת לג'וליה על ידי בנו של העד, אדואר, אבי בעלה, "אבי גילה לי שידע שלפניהם בדירה גרה משפחה יהודית ושהם נעצרו בזמן המצוד הגדול. אבל הוא עצם עיניים. הוא עצם עיניים כמו כל כך הרבה פריזאים בשנת 1942 האיומה. הוא עצם עיניים ביום של המצוד כשראה את כל האנשים נוסעים משם, דחוסים באוטובוסים, מובלים אלוהים יודע לאן. הוא אפילו לא שאל למה הדירה ריקה, מה קרה לחפצים של המשפחה. הוא התנהג כמו משפחה פריזאית טיפוסית שלהוטה לעבור לדירה גדולה וטובה יותר. הוא עצם עיניים. ועכשיו, זה מה שקרה. הילדה חזרה והילד מת. הוא בטח כבר היה מת כשעברנו לשם. אבא שלי אמר שלעולם לא נשכח. לעולם. והוא צדק. זה נשאר, בתוכנו, וזה היה שם בתוכי במשך שישים השנים האחרונות. (ע' 179).

 ובכל זאת, פרטי האירוע דלפו החוצה: הסבתא הצרפתיה שהצילה את שרה לא שתקה, וכך היא כתבה אל בנה: "לפעמים אני תוהה כמה ילדים כמוה עברו את הגיהינום ושרדו, וצריכים להמשיך עכשיו בלי יקיריהם. כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה כאב. שרה הייתה צריכה לוותר על כל מה שהיה לה: המשפחה, השם, הדת. אנחנו לא מדברים על זה, אבל אני יודעת כמה גדול החלל, כמה אכזרי האובדן… אמנם המלחמה נגמרה סוף סוף, אבל בשביל אבא שלך ובשבילי שום דבר אינו כמו שהיה. שום דבר לעולם לא ישוב להיות מה שהיה. לשלום יש טעם מר. והעתיד אינו מבשר טובה. האירועים שהתרחשו שינו את פני העולם. ואת צרפת…זאת כבר לא צרפת שהכרתי כשהייתי ילדה קטנה. זאת צרפת אחרת, זרה…" (ע' 215).

הזיכרון הפרטי של העדים למצוד הגדול בפריז, בני הדור הראשון, איפשר לחשוף את הסיפור 60 שנה אחרי שהתרחש ולהציג את הממסד כאחראי לעיוות ההיסטורי, "כל השנים סיפרו לנו, הצרפתים, שהיהודים הם אויבי המדינה… בשנים 41 ו-42 התקיימה תערוכה בבולוואר דס-איטליאן בארמון ברליץ,… תערוכה שנקרא 'היהודי וצרפת'. הגרמנים דאגו שתוצג שם חודשים ארוכים. הקהל הפריזאי אהב אותה מאוד. ומה היה שם? גילויים איומים ונוראים של אנטישמיות… אני זוכרת את השוטרים… השוטרים הפריזאים הטובים שלנו. הז'נדרמים ההגונים שלנו. דוחפים את הילדים לתוך האוטובוסים. משתמשים באלות שלהם…בושה שלא עצרנו את זה… כולם שכחו את ילדי הוול-ד'איב, זה לא מעניין אף אחד."  (ע' 83).

ומה תרמו בני הדורות הבאים?

בהשפעת עיצוב הזיכרון הקולקטיבי על ידי הממסד, מרבית בני הדור השלישי לאותו מצוד, היו אטומים לאירוע ואף ביקשו לטשטש אותו כעובדה היסטורית, כמו לדוגמא בעלה הפריזאי של ג'וליה, ברטראן. ג'וליה פונה אליו כדי לדעת האם לימדו אותו בבית הספר משהו על הוול-ד'איב והוא משיב לה בפשטות, "אין לי מושג". היא מגלה לו שזה נושא התחקיר שלה והוא נעשה תוקפני: "את חושבת שהקוראים שלך ימצאו עניין בוול-ד'איב? זה שייך לעבר. זה לא משהו שרוב האנשים ישמחו לקרא עליו". והיא מתחממת ומשיבה כך, "משום שהצרפתים מתביישים, אתה מתכוון? אז צריך לקבור את זה ולהמשיך הלאה, כמוהם?" הוא לא נשאר חייב ועונה באופן בוטה כך,"תראו, תראו, הנה יש לך עוד הזדמנות להראות לבני ארצך כמה ערמומיים אנחנו, הצפרדעים, איך שיתפנו פעולה עם הנאצים ושלחנו משפחות תמימות ומסכנות אל מותן…. מה תעשי… תזכירי לנו איזה מנוולים היינו? לאף אחד כבר לא אכפת. כולם שכחו. תכתבי על משהו אחר…. אף אחד לא יקרא את זה. הם יפהקו ויעברו למאמר הבא" (ע' 64).

ועוד עולה מהספר, ששרה, גיבורת הספר ואחת הניצולות, השתיקה את הזיכרון האישי שלה, עמדה על טעותה והבינה שזה מאוחר מדי… במחברת שבה רשמה את מחשבותיה הכמוסות ביותר נכתב: "איך אני יכולה להעמיד פנים שאני מישהו אחר. איך אני יכולה לגרום להם להאמין שאני אישה אחרת. לא, אני לא יכולה לשכוח. את האצטדיון. את המחנה. את הרכבת את ז'ול וז'נבייב…. בני לא יכול לגרום לי לשכוח. אני אוהבת אותו. הוא הבן שלי. בעלי לא יודע מי אני. מהו הסיפור שלי. אבל אני לא יכולה לשכוח. עשיתי טעות נוראה כשהגעתי לכאן. חשבתי שאוכל להשתנות. חשבתי שאוכל להשאיר הכול מאחורי. אבל אני לא מסוגלת… הם לא יודעים כלום. הם לא יודעים מי אני. הם לעולם לא יידעו." (ע' 285).

לשאלה, "מניין הדחיפה לחשיפת האמת ההיסטורית?" יש לי רק תשובה אחת. והתשובה רלוונטית לא רק לסיפור על יהדות פריז.

הדחיפה לחשיפה רשמית של האמת ההיסטורית, ובכלל זה הודאה באחריותה של צרפת והחלק שנטלה במה שאירע ליהדות פריז באותו מצוד ידוע לשמצה, באה, איך לא – מגבוה!

הגושפנקא שנותן הממסד לזיכרון של אירוע לאומי, היא האלמנט המכריע בעיצוב הזיכרון שלו. כך בסיפורה של שרה, וכך בכל אותם נרטיבים מוכרים, המעוותים את האמת. לג'וליה הייתה בת בשם זואי, בת הדור הרביעי למשפחה שתולדותיה שזורים באירוע. היא ניצבת זקופת קומה מול קרובי משפחתה שהתקבצו יחד בסלון וחשה גאווה על חשיפת האמת.

המצפון הלאומי סוף סוף טוהר. האמת יצאה לאור. רק את המתים אין להשיב.

 

תואר ראשון – מיותר לדוקטורנטים או לא?

 הדיון בעניין נחיצותו או אי נחיצותו של תואר ראשון, למי שממשיך לתואר שני ושלישי עם מחקר המקנה דוקטורט חייב קודם כל להתייחס לזמן שדרוש לאדם כדי להיות בַּשֶל לתואר שלישי ולַמטרה שלשמה מתבקש התואר השלישי. אין דומה מי שחותר להתהדר בתואר שלישי למי שחותר להשתלב בעולם המחקר

                                                                    ***********

הדיון העיתונאי בנושא מסלול הלימודים לתואר שני ושלישי ללא דרישה מוקדמת לתואר ראשון פסח על השאלה, מה מכשיר את הסטודנט במסלול כזה ללימודי תואר שני ושלישי? מדוע צעירים שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי, ואולי אף את הטיול הנכסף שלאחריו, אינם כשירים למסלול זה? האם מבוגרים יותר, בעלי משפחות ומי שכבר התמסדו במקומות עבודה קרייריסטיים כשירים יותר למסלול ללא תואר ראשון? מסלול שבסופו יהיה עליהם לערוך מחקר מדעי, להשתמש בכלים כמו ניתוח סטטיסטי ולהסתמך על מחקרים קודמים בתחום הנחקר.

ההבדל בין אקדמיה לבין מוסד המקנה מקצוע

מי שממשיך לתואר שלישי, דהיינו, מי שמקבל על עצמו לחקור באופן רציני תופעה או דבר מה הטעון בדיקה מעמיקה בתחום כלשהו, חייב להתחיל בנקודת המוצא.. האלף-בית של המחקר האקדמי אומר שהמבנה המדעי מושתת על יסודות ואלו מקנים לבניין את חוזקו. האלף-בית הוא לפיכך להכיר היטב את המסגרת, הכללים, החומרים מהם עשויים מחקרים מדעיים, השיטות לערוך מחקר. זוהי אקדמיה. וזה ההבדל ביו האקדמיה (מוסד לימודי המקנה הסמכה של מהנדס, או תואר ראשון, ואחר כך תואר שני ושלישי) לבין מוסד המקנה מקצוע. באקדמיה אין מדובר בלימודים מקצועיים מעשיים. מדובר במחקר.

לפיכך, צעירים ומבוגרים גם יחד נזקקים לתואר ראשון בכדי להמשיך לתארים מתקדמים המיועדים בעצם לאפשר לסטודנט לערוך מחקר מדעי לפי הכללים והתכתיבים של התחום בו נעשה המחקר.

תואר שלישי – המחקר האקדמי הוא המטרה הראשונה במעלה

לצעירים מבין הסטודנטים באוניברסיטה יש עדיין "חלב על השפתיים" כשהם בתחילת דרכם לקראת התואר. הם מגיעים לאוניברסיטה במקרה הטוב עם יכולות לחשוב ולפתח רעיונות הקשורים למקצועות שלמדו בתיכון, ובמקרה הגרוע, הם חסרי כלים לחשיבה עצמאית, לא כל שכן עריכת מחקר מדעי.

למבוגרים, דהיינו, אלו שנושאים בעול פרנסת משפחה, או בעול הפרנסה של עצמם ובני זוגם, או אלו שפיתחו כבר קריירה, יש יותר ניסיון חיים, תחושת אחריות, יכולת הבנה של דרישות וכושר יישום. ובכל זאת, את "שפת המחקר" הם אינם מבינים, לא כל שכן את משמעות המושג "אקדמיה".

לכולם דרושים כלים ליצירת היסודות שבעזרתם ימשיכו לכיוון התואר השני והשלישי. אומר זאת אחרת: מי שמעוניין להמשיך לתואר מתקדם, שני או שלישי, צריך להסביר לעצמו, לפחות, מדוע. ייתכן שמקום העבודה מעניק תנאי קידום טובים יותר לבעלי תואר שני. ואז כמובן אין צורך בכתיבת תזה לתואר שני. אבל מי שממשיך לתואר שלישי, נחשב כמי שמכריז שהמחקר האקדמי הוא המטרה הראשונה במעלה שבגללה יש בכוונתו להמשיך לתואר הנכסף. יהיה זה מוזר אם מאן דהוא ירצה בתואר שלישי רק כדי שיוכל לנפנף בנייר או בשתי אותיות המוצגות על גבי כרטיס הביקור שלו, לפני שמו המלא.

עצתי לכל סטודנט היא שעליו לתת את הדעת על כך שמה שמקנה התואר הראשון לא יסולא בפז. אפילו אם לא תמשיכו הלאה, לפחות יהיה לכם מושג מה זה מחקר אקדמי ומדוע הוא חשוב כל כך, לא רק באופן מעשי-ישיר אלא כדרך חיים וככלי מצוין לפיתוח אישי.

מסקנה

מסלול לימודים במוסד אקדמי למעוניינים בתואר שלישי, חייב לכלול לימודי תואר ראשון, במלואם, לימודי תואר שני במלואם וכתיבת תזה לתואר שני, ורק אחר כך לימודים לתואר שלישי וכתיבת מחקר ברמה של תואר שלישי. וכל זה כדי לאפשר לסטודנט להשתלב טוב יותר בעולם המחקר. שכן, סטודנטים המעוניינים בתואר שלישי הם מן הסתם מועמדים להמשך קריירה אקדמית. שפירושו, מחקר והוראה. אך בעיקר מחקר. בעלי תואר שלישי שאינם עוסקים במחקר באופן רציף לאחר קבלת תואר שלישי (דוקטורט) הם אקדמאים אך לא אנשי מחקר.

השאלה שצריך היה לשאול בסוגיית המסלול המיוחד באוניברסיטת בר אילן היא, לשם מה להמשיך לתואר שלישי? לשם מה רצו המועמדים למסלול הישיר לתואר שני ושלישי ללמוד במוסד זה? אם המטרה הסופית איננה מחקר אקדמי כקריירה איזה טעם יש לכך? לפיכך, הדיון בעניין נחיצותו או אי נחיצותו של תואר ראשון, למי שממשיך לתואר שני ושלישי עם מחקר המקנה דוקטורט חייב קודם כל להתייחס לזמן שדרוש לאדם כדי להיות בַּשֶל לתואר שלישי ולַמטרה שלשמה מתבקש התואר השלישי. אין דומה מי שחותר להתהדר בתואר שלישי למי שחותר להשתלב בעולם המחקר. נקודה.

[כל האמור לעיל, למרות שנכתב בלשון זכר, חל כמובן במידה שווה הן על נשים והן על גברים].

מוקדש לוולווט אנדרגראונד

מחקר שנערך בעקבות הבלוג שפתחה דבורית שרגל בנושא ביקורת התקשורת בישראל מגלה שהן הבלוגרית והן המגיבים פיתחו במהלך הזמן תפיסות המדמות דמיון, כך שהמניע הבסיסי להמשך ההשתתפות בקבוצה וירטואלית הפועלת בתנאים של אנונימיות הוא תפיסת קיומו של מכנה משותף

איזו התרגשות. דבורית שרגל זכתה בפרס ביקורת התקשורת על שם אברמוביץ לשנת 2012!

כך קבעה ועדת השיפוט של האגודה לזכות הציבור לדעת (29.1.2012).

ב- 31 בדצמבר 2005 הקימה דבורית שרגל בלוג שהלוגו שלו "זווית ראייה מחתרתית" דיבר בעד עצמו: מטרת הבלוג הפרטי שהוקם על ידי דבורית בעילום שם ותוך שימוש בכינוי "ולווט" ונקרא "וולווט אנדרגראונד", הייתה לדון בנושא של ביקורת התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל. וכך נכתב בלוגו של הבלוג: "כל מה שצריך לדעת על המנגנונים שמפעילים את הטלוויזיה, העיתונות ומה שביניהם ורק נדמה לכם שאתם יודעים. עכשיו יש את מי לשאול".

קראתי את הרשימות של דבורית  שעסקו (ועדיין עוסקות) בסקירת יומיומית אינטנסיבית של עיתונות הדפוס, הרשת ולעתים גם בטלוויזיה. אני מכירה היטב את תחילת הדרך של הבלוג. קראתי בו החל מהפוסט הראשון שהופיע בבלוג "וולווט אנדרגראונד" במשך חצי שנה, מדי יום ביומו, ולאחר מכן נכנסתי לבלוג מדי פעם וממשיכה בכך עד עצם היום הזה. דבורית חיה ונושמת את ביקורת התקשורת, ועושה את מלאכתה בנאמנות ובאופן מקצועי. נשיא האגודה לזכות הציבור לדעת, ד"ר מאיר רוזן, יו"ר האגודה, פרופ' אלי פולק, ושאר חברי ועדת השיפוט: ד"ר מור אלטשולר, המשורר ארז ביטון, השגריר לשעבר  זלמן שובל וד"ר דליה זליקוביץ קבעו פה אחד שדבורית תרמה תרומה משמעותית לחקר התקשורת.

המחקר שלי על "וולווט אנדרגראונד"

באתר "מחלקה ראשונה" נכתב כי, ""וולווט אנדרגראונד", יומן רשת (בלוג) לביקורת התקשורת … נכתב בעילום שם במשך חצי שנה (אז חשפה עצמה הכותבת)".

זאת תופעה חברתית המעוררת שאלות כגון, איך זה שבין משתתפים אנונימיים בקבוצה וירטואלית נוצרת דינמיקה ומחויבות הנמשכת לאורך זמן? כדי להשיב על כך, חקרתי את הדינמיקה והטקסטים של הבלוגרית ושל המגיבים. הגדרתי לי למטרה לבחון את הנסיבות המכוננות אצל הפרט מחויבות ארוכת טווח לקבוצה וירטואלית שרוב משתתפיה אנונימיים. בחרתי דווקא בבלוג של דבורית לצורך כך, בעיקר עקב הדינמיקה של הבלוג. הבלוג התעדכן מדי יום בפוסטים חדשים, לעתים גם כמה פעמים ביום. לכל אורכה של תקופת המחקר בת חצי השנה התנהלו סביב הבלוג דיאלוגים ורבי שיח אינטנסיביים וערים ברציפות ובתנאים של אנונימיות כמעט מוחלטת של המגיבים ואנונימיות מוחלטת של הבלוגרית. במשך כל אותה חצי שנה הייתה סימטריה בשמירת האנונימיות של הבלוגרית ושל המגיבים. האנונימיות הייתה בשליטתו של כל אחד משני הצדדים. חשוב לציין כי מאז הקמתו, אוזכר הבלוג במאמרי דעה, בעיתונות המודפסת, בעיתונות המקוונת ובכתבי עת. אזכורו השכיח הן בזירות פרטיות והן באלה הציבוריות האיץ את פרסומו ברבים. בתוך כעשרה ימים מהקמת הבלוג, ובד בבד עם הגידול שחל במספר המבקרים בו, משך הבלוג מספר רב של גולשים, שמקצתם הגיבו ויצרו דיאלוג ורב-שיח במדור התגוביות, בכמות שעלתה על הכמות הממוצעת המתועדת בספרות. הדיון במדור התגוביות נעשה ער ועשיר בדיאלוגים וברבי שיח בין מגיבים אנונימיים לבין ולווט, ובינם לבין עצמם. לפי הדיווחים של ולווט, עלה מספרן של כניסות הגולשים בחודש הראשון לקיומו של הבלוג על 4,000.

המחקר התפרסם בכתב העת "מגמות" (כרך מ"ח) – כתב עת ותיק בתחום מדעי ההתנהגות. גם דבורית שרגל הייתה נרגשת כשהודעתי לה שהתפרסם המחקר והיא הגיבה על כך בפוסט בבלוג שלה.

תפיסות המדמות דימיון בין הבלוגרית לבין המגיבים לבלוג

התובנה העיקרית העולה מהמחקר שלי על "וולווט אנדרגראונד" היא שקבוצה וירטואלית עשויה להתקיים לאורך זמן וחבריה ימשיכו לקיים את הפעילות הרגילה בה, בעודם מזוהים כדמויות אנונימיות, זאת בהתאם לתהליכים המתפתחים ביניהם. המחקר מראה שהן הבלוגרית והן המגיבים פיתחו במהלך הזמן תפיסות המדמות דמיון ביניהם בכמה מישורים. כך שהמניע הבסיסי להמשך ההשתתפות בקבוצה וירטואלית הפועלת בתנאים של אנונימיות הוא תפיסת קיומו של מכנה משותף, המתפתחת בין משתתפי הקבוצה במהלך הזמן.

תודה והערכה מכולנו לדבורית שרגל על מאמציה, מסירותה המלאה למשימה, תרומתה לביקורת התקשורת, יוזמתה המקורית ועמידתה לבלי חת במשימה.

הטקס שבו יימסר לה הפרס על ידי האגודה לזכות הציבור לדעת, ייערך בבית סוקולוב בתל אביב, ב-26  בפברואר. בואו בהמוניכם.

נא לגעת. חוויה מעשירה ומרגשת

אמש ביקרתי לראשונה במרכז "נא לגעת" וצפיתי בהצגה "לא על הלחם לבדו". מרגע שהחלה, אחזה בי התרגשות בלתי נשלטת. דמעות זלגו על לחיי. השחקנים חרשים ועיוורים וההצגה מיועדת לנו. קהל המסוגל לראות ולשמוע. ספגתי לתוכי את האופטימיות שהשחקנים שידרו אמש לקהל.

הקישור לכתבה של ערוץ 2 נועד כדי להמחיש, ולו במעט, את מה שמתרחש במרכז "נא לגעת", אבל אין כמו ביקור אישי במקום. מגוון האפשרויות הזמינות לקהל המבקרים במרכז "נא לגעת" שדרכן ניתן ללמוד לתקשר עם אלו החיים בעולם של דממה וחושך, הן חוויה בפני עצמה שכדאי מאוד להתנסות בה. פרט להצגה המעבירה לקהל באופן ישיר את התחושה של אלו החיים בעולם של דממה וחושך ישנן במרכז מסעדות – האחת נקראת קאפיש והשנייה – בלקאאוט, שכשמה כן היא. הביקור במסעדות היא דרך מצויינת וגאונית שנועדה אך ורק כדי לשבור את המחיצות בין קהל "רגיל" לבין החרשים-עיוורים. שכן, הם חיים בינינו, לומדים לתקשר איתנו ב"שפתנו", אבל לנו בדרך כלל אין מושג איך לתקשר איתם.

ומכאן התחושה שמלווה אותי מאז הביקור במרכז "נא לגעת": כן, "לגעת". "להרגיש" דרך המגע. זה חייב להיות ערך. התרבות המערבית שמה דגש רב מדי על כללים של "מרחק פיזי" בין בני אדם. במקרה שלהם, הנכות מכתיבה שכל לחיצת יד ונגיעה קלה בכתף הם תקשורת. וזו תקשורת המפיגה אצלם את הבדידות, משרה חמימות, קירבה ויחס אנושי.

"גניבה", "השאלה" או "השראה" ספרותית?

למדתי דבר מה על חופש הביטוי והיצירה, דרך קריאת "גשר סן לואיס ריי", ספרו המעניין של תורנטון ויילדר, סופר מהמאה הקודמת שזכה בשלושה פרסי פוליצר, אחד מהם על יצירה זאת. ויילדר הוא סופר אמריקאי שהיה ידוע כאומן מילים ורעיונות שהשתמש בחומרים "ששאל" מיצירותיהם של אחרים. האם הוא "העתיק", "גנב", "שאל" או "קיבל השראה" ספרותית?

לאחרונה הועמדו לדין כמה סופרים בשל שימוש בחומרים של יוצרים אחרים, ללא ידיעתם. ביניהם הסופרות נעמי רגן וג'יי קיי רולין, מחברת סדרת הספרים על הארי פוטר. ההבחנה בין "גניבה" לבין "השאלה" או "השראה" ספרותית אינה ברורה אך מעניינת.

בוב דילן

נתחיל בזמר בוב דילן. הנרי טימרוד היה "משורר החצר" של מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב. בשנת 2006 יצא לאור אלבומו של בוב דילן, "זמנים מודרניים". נטען כי רבים מהשירים באלבומו שזכה לרייטינג מכירות אדיר, מזכירים את שיריו של טימרוד. דילן לא מזכיר במילה אחת את טימרוד, ועל גבי עטיפת האלבום כתוב שכל השירים נכתבו בידי בוב דילן.

שנים רבות ידעו על נטייתו של דילן ל"שאול" מאחרים. רבים סבורים שזהו סימן לגאוניותו. בדומה ליוצרים כמו ת.ס. אליוט וג'יימס גו'יס שאזכרו יצירות של קודמיהם, גם על דילן נאמר: "המטרה של גניבה ספרותית היא שהמקור לא יתגלה, בעוד שבאילוזיה (ו"השראה", תה), המטרה היא לחשוף אותו." פרופסור לספרות ושירה, המלמד את שיריו של טימרוד באוניברסיטה אמריקאית, העיר לאחרונה: "אני מתכוון ללמד את השירים של דילן השאובים מטימרוד, מכיוון שהתלמידים שלי, מכירים יותר את דילן מאשר בל טימרוד".

ג'יי קיי רולינג

לבית משפט בבריטניה הוגשה ב- 2010 תביעה נגד רולינג על "גניבה ספרותית", לאחר שבשנת 2004 הואשמה רולינג בגניבה ספרותית מספר ילדים שנכתב על ידי אדריאן ג'ייקובס המנוח. נטען כי רולינג העתיקה קטעים נרחבים מספרו, כשכתבה את הספר הרביעי בסדרת ספרי הארי פוטר. שופטת בית משפט מחוזי בניו יורק ביטלה את התביעה אשר הוגשה על ידי מנהלי עזבונו של ג'ייקובס בטענה כי הספרים שונים – "ההבדלים בין הקונספט והאווירה של שני הספרים כל כך ברורים שכל השוואה אינה רצינית".

נעמי רגן

"ריב ספרותי ארוך וקשה" – כך מתואר העימות שנמשך ארבע שנים בין הסופרת נעמי רגן לבין שפירו לפיו, רגן "גנבה" קטעים מתוך ספרה של שפירו, כשכתבה את "ואל אישך תשוקתך". רגן הודתה כי קראה את סיפרה של שפירו וחשבה כי הוא "ספר מעניין" ו"ראוי". השופט קיבל בדצמבר 2011 את טענתה של שפירו וקבע כי "מעשיה של רגן הן בבחינת גזל ביודעין, של פרי מאמץ של שנים…" רגן הביעה תדהמה והוסיפה: "זהו יום עצוב לחברה הישראלית, ולסופרים בישראל בפרט. הם ייאלצו להתמודד עם שפע של תביעות קנטרניות מצד אנשים המעוניינים בדיכוי חופש הביטוי והיצירה בישראל".

תורנטון ויילדר

ספרו של ויילדר, "גשר סן לואיס ריי" – בתרגומו המשובח של גדעון טורי, לעברית, יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן ב-1988 ושוב ב-2011. מבקר ספרות אמריקאי פורה וידוע, גראנביל היקס, כתב על יצירתו של ויילדר בכלל ועל ספרו "גשר סן לואיס ריי" בפרט: "בספרו… השתמש ויילדר במחזה קצר מאת פרוספר מרימה.. ומאחר שמנהג זה של ויילדר לשאול חומר מסופרים אחרים מהותי מאוד בעולמו הספרותי, מן הדין שנבחן את המחזה הזה לגופו… ויילדר שאל מן המחזה כמה משמות הגיבורים… דמותה של המרקיזה דה מונטמאיור מעניינת אותנו גם מסיבה אחרת: היא מבוססת ביסוס ברור על המפורסמות שבכותבות המכתבים, מאדאם דה סאביניה, שחיה במאה ה-17 בצרפת. ויילדר שאל ממנה את המוניטין שלה, את סגנון המכתבים שלה ומשהו מחייה…"

עם זאת, קצר הספר "גשר סן לואיס ריי" הצלחה, ויילדר עצמו הפך לדמות בולטת בספרות. הוא המשיך ל"העתיק/לשאול/לגנוב/לקבל השראה. בספרו הבא, האישה מאנדורס (1930), יש גם כן סימנים ברורים של הנטייה שלו ל"שאול" מאחרים. ווילדר עצמו הודה ש"חלקו הראשון של הרומן מבוסס על 'אנדרייה', קומדיה מאת טרנס, שנשענה גם היא על שני מחזות אבודים מאת מנאדר".

את ויילדר לא תבע איש. נהפוך הוא, הוא זכה בשלושה פרסי פוליצר, יצירותיו, הכוללות ספרים ומחזות שימשו השראה למחזאים וסופרים. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, קיבל השראה מויילדר וציטט מספרו "גשר סן לואיס ריי" בטקס ממלכתי לזכרם של הנספים הבריטיים במתקפת הטרור על מגדלי "התאומים" (2001) בנאום שנשא בכנסיית סנט. תומס (20.9.2001):

For my reading I have chosen the final words of The Bridge of San Rey written by Thornton Wilder in 1927. It is about a tragedy that took place in Peru, when a bridge collapsed over a gorge and five people died.

"A witness to the deaths, wanting to make sense of them explained the ways of G-d to his fellow human beings, examined the lives of the people who died, and these words were said by someone who knew the victims, and who had been through the many emotions, and the many stages, of bereavement and loss.

"But soon we will die, and all memories of those five will have left earth, and we ourselves shall be loved for a while and forgotten. But the love will have been enough; all those impulses of love return to the love that made them. Even memory is not necessary for love. There is a land of the living and a land of the dead, and the bridge is love. The only survival, the only meaning."

"האח הגדול" ו"לוחמה אלקטרונית"

על ה"אח הגדול" שמעתם בוודאי, לא מעט. מה לגבי "לוחמה אלקטרונית"? אמנם הנושא חשוב לכולנו אבל כנראה שאינו מספק רייטינג גבוה בהשוואה ל"אח הגדול". אחרת איך אפשר להסביר את דלות המידע בתקשורת בנושא עכשווי וחשוב זה?

חלפו הימים שבהם האיסוף המודיעיני של מידע מסווג, במיוחד כשמדובר במדינות אויב, היווה כלי עיקרי להשגת נתונים עבור קבלת החלטות ביטחוניות ואחרות. כיום גולשים פרטיים ו/או גולשים מטעם המדינה מאוד פעילים במה שנקרא באופן כללי "לוחמה אלקטרונית". אם לא די בכך, גופים ייעודיים ומכוני מחקר מתמחים מזה מספר שנים בשלל ההיבטים של סוג לוחמה זה. אך לציבור הרחב מגיעים טפטופים בלבד משלל הידע הזה – בעיקר מהתקשורת המפיצה כותרות שברובן הן "מפחידות", בלשון עממית, ולא ברורות.

הציבור מבוהל. יש מעט מאוד סינכרוניזציה בין מה שהמומחים יודעים לבין הכתבות שמספקת העיתונות לציבור הרחב. מישהו מחליט מה הציבור צריך לדעת, ולא מכבד את "זכותו של הציבור לדעת".

גניבת זהויות, מספרי כרטיסי אשראי, שלא לדבר על גניבת מידע מודיעיני לא רק "מפחיד". מצב כזה זורע בעיקר בהלה. נוצר לאחרונה מצב בלתי מניח את הדעת, בלשון המעטה, ובלתי מציאותי בעולם שבו שמים דגש רב על פיתוח מערכות אבטחת מידע ורגולציה של אבטחת המידע בישראל.

אינני מתיימרת למלא כאן את החסר בהוספת פרטי פרטים, מהפחות ידועים בנושא "לוחמה אלקטרונית". השאלה המנקרת במוחי מזה זמן ואינה נותנת לי מנוח היא, איך ניתן לגשר על פני פער הידע ההולך ומתרחב בין מה שהציבור  יודע לבין מה שיודעים המומחים, וכיצד ניתן לרסן את נסיקת רמות ה"פחד" ו"הבהלה" השוררים בציבור לאחרונה?

ערכתי חיפוש אקראי אך נרחב באינטרנט לצורך כך. השתמשתי בכל מילות החיפוש הרלבנטיות לנושא. כך הגעתי לאתרים של איגודים ומכונים שלא העליתי בדעתי שהם קיימים, חיים ובועטים. ככל שהמשכתי, כך גדלה אכזבתי מהמידע הדל והקלוש הזורם במדיה אל הציבור בעניין כל כך רגיש, אך מלא וגדוש בידע מתמחה זה.

גיליתי להפתעתי כי מספר ימי העיון והסמינרים "הפתוחים לציבור הרחב" בנושא זה עולה על המשוער. אך דע עקא: או שאלו הם ימי עיון אקדמיים, או ימי עיון שנערכים ביוזמת מכונים המתמחים בצד הפיזי של לוחמת מידע. לפיכך, לא רבים מקרב הציבור פוקדים אירועים מתוזמנים אלו. יש לציין שמשרד החינוך נרתם למשימה ומעביר פה ושם סמינרים ביום האינטרנט השנתי, המיועדים לספק סל של אינפורמציה "קלה לעיכול" שאותה מבקש המשרד להעביר לציבור. אך זו אינה בהכרח עוסקת בענייני לוחמה אלקטרונית.

"דה מרקר"

לשמחתי, מצאתי כתבה שפרסם המגזין "דה מרקר" לפני כשנה (דצמבר 2010), ששיפרה את מצב רוחי ומילאה אותי באופטימיות. לזכותו של "דה מרקר" ייאמר שעורכו מכבד את הציבור ואת זכותו לדעת, בכך שהוא מקפיד לספק כתבות ומאמרים עשירים בחומרים ייחודיים על המתרחש בעולמנו בזמן אמת ובעוד מועד.

הכתבה של גיא גרימלנד מביאה מדבריו של רוברט לנץ, מנהל אבטחת מידע ואישיות בכירה לשעבר במשרד ההגנה האמריקאי. לנץ מסביר "מהם האתגרים הניצבים בפני גופי אבטחת המידע במדינות העולם, בעידן שבו טרור מקוון כבר קיים ופעיל"… (מומלץ לקרא את הכתבה במלואה במקור).

להלן מספר "פנינים" מדבריו של לנץ, שעשויים לגרום צמרמורת רק משום ש"הדליק נורה אדומה" ולמרות זאת, אירועי הזמן האחרון מעידים שבפועל, נעשה מעט מאוד.

בין היתר, לנץ הזהיר [בסוף 2010 !] ש"אירוע הטרור העולמי הבא עלול להיות בשדה הקרב הדיגיטלי". בכתבה תוכלו לקרא ולהבין מהי "תולעת הסטוקסנט" (Stoxnet) שפגעה במחשבים רבים ברחבי העולם, כשהמטרה העיקרית של הפצתה היא לפגוע במערכות תעשייתיות מסוג SCADA מתוצרת סימונס, המשמשות מפעלים וכורים גרעיניים. לנץ ציין שהתולעת (שהיא "קוד") מאוד מתוחכמת והעלתה חשד שמדובר בפיתוח גופי ביון בארה"ב (CIA) ובישראל (המוסד).

עוד מלמדת הכתבה שבכל רגע נתון "יש בעולם מיליוני מחשבים המכונים 'זומבים'". דהיינו, מחשבים שנפגעו מתולעי מחשב, אבל ההאקר (שלדעתי הכוונה היא ל- CRACKER – אחד שפורץ כדי לשבש את פעולת המחשב) החליט שלא לעשות באמצעותם כל מניפולציה. התולעת במחשב רדומה עד שה"קרקר" יחליט מה בדעתו לעשות באמצעותה.

משפטי המפתח המופיעים בכתבה מצביעים על עקב אכילס של הסוגיה: "בהיעדר הגנה נאותה, בשילוב עם חוסר היערכות עם הגופים המתאימים, התקפה על תשתיות … עלולה להוביל לנזקים חסרי תקדים בהיקפם"; "במדינות רבות החקיקה בנושא עדיין לוקה בחסר…"

הדובדבן שעליו אפשר לומר בדיעבד "אמרנו לכם" היא התשובה של לנץ לשאלה "מהם הדברים הקריטיים ביותר העלולים להיפגע במתקפת סייבר?" כבר אז (ב-2010), טען לנץ כך: "התחום הפיננסי נמצא בעדיפות עליונה וכך גם תחום האנרגיה – אלא שהתחום הפיננסי הדיגיטלי יותר ולכן יש להגן עליו יותר…"

****

להשלמת התמונה, להלן קישורים למספר אתרים שאפשר לדלות מהם מידע רלבנטי:

הבלוג של יאיר רודאיקוב.

הבלוג מספק מידע ומקשר אל גוף בינלאומי לענייני לוחמה אלקטרונית (AOC, the Association of Old Crows), ללא מטרות רווח, שחברות בו 47 מדינות ועשרות אלפי עמיתים. הגוף שם לו למטרה לקדם את המחקר והידע בתחום לוחמה אלקטרונית.

 IAOC (האגודה הישראלית ללוחמה אלקטרונית).

סניף של (The Association of Old Crow  – AOC) בישראל. האגודה עורכת כל שנה כנס בנושא: "לוחמת המידע בסייבר". הכנס שארגנה IAOC במאי 2011 היה מלא וגדוש בהרצאות מעניינות.

נשות בית שמש מחוללות שינוי

הקליפ מדבר בעד עצמו

יש גם דרך אחרת….

צפו בקליפ

נשות בית שמש מחוללות שינוי

הצעת חוק האוסרת שימוש בסמלי השואה – שנויה במחלוקת

הצעת החוק המבקשת להגביל את חופש הביטוי על ידי איסור פלילי של השימוש בסמלי השואה הנאצית בשיח הציבורי, עושה עוול לעם שסוע מבחינה אידיאולוגית שהזיכרון הקולקטיבי שלו רווי טראומות היסטוריות. באגודה לזכויות האזרח מותחים ביקורת על הצעת החוק, והצדק עימם. עם זאת, הטיעון של האגודה אינו משכנע דיו.

הטיעון של האגודה לזכויות האזרח הוא, "דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד…" להצעת החוק יש לדעתם השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו." ובהמשך, "חופש הביטוי… כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים."

השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי

מה שנעלם מהדיון בעד או נגד ההצעה הוא שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. אירוע כזה משרת נאמנה אידיאולוגיות מובחנות בניסיון להצדיק עמדות קונקרטיות כלפי החלטות בעלות אופי לאומי, העומדות להתקבל או להתממש. דוגמא טרייה היא התנגדותם של מתיישבי עזה וצפון השומרון ל"תכנית ההתנתקות".

סמלי השואה ו"תכנית ההתנתקות"

בעבודתי, שפורסמה בכתב העת "פנים" (חוברת 31, 2007, עמ' 124-100) הראיתי שאירוע היסטורי הנתפס כטראומתי ונחקק בזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן בתבנית סיפר המלכדת זרמים אידיאולוגיים שונים ואף יריבים, ישמש כתמיכה לטיעונים בעניינים קיומיים מעוררי מחלוקת ויגויס לליבוי סערה ציבורית קשה.

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 20 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תכנית ההתנתקות".

מאז סוף שנת 2004 העלו חוגים אידיאולוגיים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד היוזמה וביצועה. הביסוס לטיעונים בעד יישום ההתנתקות, כמו הביסוס לטיעונים נגד התכנית, נסמכו על ניסיון להעניק לגיטימציה או דה-לגיטימציה, בהתאמה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

המחאה נגד "תכנית ההתנתקות" התנהלה בדרך כלל באמצעות טיעונים "סבירים".

מחאתם של מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון נגד תוכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים שבבסיסם זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ותפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לאו לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי". שלמה אבינרי, רבה של התנחלות בית אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת… חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

אולם בזאת לא נעצרו ביטויי המחאה. סגנון ההתבטאויות נגד תכנית התנתקות הלך והקצין.

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות" והפגינו נגד התוכנית באמרם, "אנחנו לא מתכוונים לוותר".

בהעדר אירוע טראומתי שיספק דלק למתנגדים לתוכנית, הקיצוניים שביניהם עשו לבסוף צעד דרמתי על מנת לשכנע בצדקתם. הם הרחיקו לכת עד לשימוש בשואה הנאצית, טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה". יתרה מכך, הם האמינו שגיוס מוטיבים מתוך הנרטיב המיתי של השואה יאחד את עם ישראל מול מה שייזכר, כפי שטענו, כטראומה היסטורית נוספת בתולדות המדינה והעם היהודי. וכך, הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה השתמשו בטלאי צהוב, הניפו שלטים הנושאים דימויים וסמלים מתקופת השואה ואישי ציבור שסלדו מכך העלו את התופעה לשיח הציבורי אך שום הצעת חוק בעניין השימוש בטלאי הצהוב או סמלים אחרים מתקופת השואה לא הועלה על שולחן הכנסת.

המסקנה העולה מכאן בנוגע ליוזמת הצעת החוק שאושרה בקריאה טרומית על ידי מליאת הכנסת די עגומה: הסחף בהגבלת חופש הביטוי בישראל הנו רע כשלעצמו אך בעיקר פוגע ביכולת הלגיטימית הדמוקרטית של קבוצות להשתמש בסמלים כדי להיאבק נגד מה שנתפס על ידם כעוולות פנים חברתיות בישראל.

צודק הארגון לזכויות האזרח בטענה שהדיון בלגיטימיות של השימוש בסמלי השואה חייב להתנהל במסגרת "שוק הדעות" ולא באמצעות החוק הפלילי.